אמרתי לך, כבר מזמן.
ניסיתי להכין אותך.
התחושה, אתה יודע, הייתה שזה יימשך עוד המון זמן.
היא הרי בקושי דיברה, בקושי אכלה, בקושי תפסה מקום כלשהו.
בחלל.
בחיים של מישהו.
אני יודעת, ההלם הוא גדול מדי.
חוכמה גדולה למות צעיר ויפה ולצפות שזו שתצטרף אליך בבוא הזמן תיראה כמוך. (מצטרפת? לאן? )
אבל,
היא הרי יכלה להיות אחרת.
היא אפילו לא הייתה ממש זקנה.
בגיל, אני מתכוונת.
“ילדה” – אמר הרופא, גיל 70 היום זה כמו ילדה.
ממש ילדה.
אבל את,
היית צעירה כל כך כשהתחלת להתרוקן.
לרגע חשבתי שאת מתמלאת מחדש.
תקוות, ציפיות, חיים, את יודעת.
ובאיזשהו רגע, לא רגע אחד מדוייק, ויתרת.
שקעת בתהומות השגעון, החשכת את כל האורות, כיבית את כל הצלילים,
נעלמת.
נאלמת.
נעלמת
עד שלא נותר ממך כמעט כלום.
העיניים היפות שלך, הכחולות, היו למזוגגות, מרוקנות, חסרות.
עזבת את החיים שלך הרבה לפני שהחיים עזבו את הגוף שלך.
שבעה ימים אני שומעת אנשים אומרים לי שזה רק לטובה.
בשבילך.
בשבילי.
שהיית חולה.
שהיית מסכנה.
שאלה לא היו באמת חיים.
ואני,
בינתיים, מנסה למצוא את הדרך לדבר אִתָּךְ שוב.
כמו שאני מדברת אִתְּךָ, כבר כמעט 30 שנה.
כמו שניסיתי בשנים האחרונות,
לא,
כמו שדיברנו פעם, את זוכרת?
היינו חברות.
חשבו שאנחנו אחיות.
שכחתי, שכחתי איך לדבר איתך.
כי את הפסקת להיות.
ואני ניסיתי, עד שלא יכולתי יותר לשאת את הכאב.
את המראה שלך.
את האובדן שלי אותך.
את אובדן החיים שלך.
ואני יודעת שויתרתי עלייך, כל כך מזמן,
שאני לא יודעת.
לא יודעת איך אוכל
למצוא את הזכרון, היופי, האהבה,
שהיו בך פעם
שהיו בי פעם
אלייך.
עכשיו
זה כבר מאוחר,
ואולי לא.

12 Comments
רוני
8 במאי 2007 at 12:44ואיתך כל הזמן.
איזה צילום נפלא.
נעמה
8 במאי 2007 at 12:45כתבת יפה כל כך
יולי
8 במאי 2007 at 14:04ולא העזתי לשאול.
נדב
8 במאי 2007 at 14:21אין שום דבר נכון או מועיל לומר כדי לנחם אלא רק להגיד שמשתתף בצער.
אני מאמין ומאחל שאחרי שענני הכאב החותך, הצער ואובדן המכאיבים והמסתירים יתפוגגו במעט, תזרח שמש של זכרונות יפים, האהבה והיופי שכן היו ורק את הכרת וישארו איתך לעוד הרבה שנים. משתתף ומחבק (אם יורשה לי).
ח ל י
8 במאי 2007 at 15:31אליסיה יקרה, תנחומי. כתבת כל כך יפה.
פחד אלוהים.
מיכל
8 במאי 2007 at 16:12תנחומי הכנים, מכל הלב.
חנן כהן
8 במאי 2007 at 17:39דומות
דוד שליט
8 במאי 2007 at 19:17את, שהתרגלת להשאיר לנו צילומים שיאמרו הכל, חילקת לנו כעת את המילים המדויקות מלאות הכאב האלה.
זו ש
8 במאי 2007 at 21:01ותנחומי.
יעל ישראל
9 במאי 2007 at 12:17וזה נוגע ויפה מאוד מאוד, וגם הצילום, ובכלל. ואף פעם אין לי מילים גדולות להגיד לאדם שצערו עולה על גדותיו.
דן אלבו
17 במאי 2007 at 23:18אליסה,
הכאב לא ישכך, הוא יזוז טיפה הצידה כדי לתת לך אפשרות להמשיך לחיות, אבל הוא יחבק אותך כמו חבר טוב מפעם לפעם ואת אפילו תרצי לנשק אותו כמו אהוב נפלא
דן.
שולמית
22 במאי 2007 at 0:15שלום אליסיה
תנחומי
התצלום מרגש
שולמית