בלוג

Imagine

ביום בו ג’ון לנון נרצח נחתתי בארץ. קלאודיו, בן דוד שלי, בא לקבל אותי בשדה התעופה. בין חיבוק לחיבוק הוא סיפר לי. הוא דיבר על ההלם, על העצב, על אביב שמאושפז בבית חולים עם התקף אסטמה קשה מאז ששמע על הרצח.

לא רציתי לחזור לארץ. התארגנו לי חיים יפים בבואנוס איירס, יחסית לעובדה שאבא שלי נפטר שנה קודם באופן פתאומי ובגיל צעיר מאוד-מאוד.

הבשורה על רצח אחד המוזיקאים האהובים עליי ביותר מאז שאני זוכרת את עצמי, רק חיזקה את התחושה שאני מתחילה תקופה של חושך, של עצב, של הרבה בכי. מה שבאמת הסתבר כתחושה נכונה: לא קל לחזור לארץ כשמעט החברים מגוייסים, כשאמא בקושי מתפקדת, האחות הקטנה במשבר מטורף. והגעגועים אוכלים אותי. לחבר שנשאר שם, לעיר שלי, לבית שלי, לסבתא שלי, לאבא שלי שקבור שם.

השיר שלו שאני הכי אוהבת הוא imagine . בגלל הנאיביות, בגלל התקווה, בגלל האמונה בבני אדם, בגלל הפשטות, בגלל החלום.

אני עדיין אוהבת אותו, אפילו היום, כשהדברים שלנון כתב נראים כל כך רחוקים מלהתגשם אי פעם. ובכל זאת, המילים האלה משום מה מרגשות אותי, לכמה רגעים של עונג אני מצליחה לדמיין את החלום, את האפשרות של האהבה, הנקיה, האמיתית, בין אנשים.

Imagine

Imagine there’s no Heaven
It’s easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today

Imagine there’s no countries
It isn’t hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace

You may say that I’m a dreamer
But I’m not the only one
I hope someday you’ll join us
And the world will be as one

Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world

You may say that I’m a dreamer
But I’m not the only one
I hope someday you’ll join us
And the world will live as one

John Lennon

You Might Also Like

7 Comments

  • Reply
    אמירה הס
    8 בדצמבר 2006 at 9:31

    TRYING TO IMAGINE. שום דמיון מודרך לא פועל פתאום. המציאות תחת כיפת השמים הזו
    יש לה דמיון משלה. התחברתי רגשית לקטע הנוסטלגיה והגעגועים והחלומות, אף על פי כן

  • Reply
    אליסיה
    8 בדצמבר 2006 at 9:43

    בהחלט, אמירה. למציאות בה אנחנו חיים יש דמיון משלה.
    אבל, אני מנסה, איכשהו, להיאחז בשביב של תקווה, של אור. קשה לחיות בלי זה בכלל…

  • Reply
    אמירה הס
    8 בדצמבר 2006 at 9:45

    כמובן. התחברתי לאור הבוקע מן הלב, ושם מציאות עם דמיון משלה,לא מכסה על הדברים היפים האלה.

  • Reply
    אמירה הס
    8 בדצמבר 2006 at 9:48

    תיקון כתיב: שום מציאות, ולא שם מציאות.

  • Reply
    אליסיה
    8 בדצמבר 2006 at 9:54

    לזה התכוונתי, כן
    🙂

  • Reply
    שפי
    8 בדצמבר 2006 at 11:46

    השורה I wonder if you can כל פעם מחדש גורמת לי לחייך. קשה לי להסביר למה. הטאץ’.

  • Reply
    יקוב
    8 בדצמבר 2006 at 12:40

    אבל זה נורא בנאלי….

להגיב על יקוב Cancel Reply