לא הייתי מופתעת כשהסתובבת אליי וחיבקת אותי. היו שם אנשים, עובדים, לקוחות, משפחה צווחנית שהתבלבלה בכתובת וחיפשה דירה להשכרה.
אתה נשענת על דלפק הקבלה ובמחווה הדון ז'ואנית האופיינית שלך הדלקת לפקידה סיגריה. חלפתי על פניך בשקט, אבל אתה חשת בנוכחות שלי ותפסת לי את המותן ובעדינות דחפת אותי והתחלת לנוע בסיבובים קטנים, מקשיב ומגיב למוזיקה (מה זה היה?) ולוחש לי מילים שמחות.
אז כבר היינו באותו גיל, אני אפילו טיפה מבוגרת ממך, אתה יודע, תהפוכות המציאות שרק חלומות מאפשרים.
ניהלנו את השיחה הארוכה והמעמיקה שמעולם לא ניהלנו. לא בגלל שלא דיברנו, אלא בגלל שאז, במציאות, לא ידענו עד כמה הזמן שלנו ביחד קצוב, וגם היו ביננו פערי מחשבה שלא הצלחנו, שלא ניסינו אפילו.
3 Comments
סופית
27 בספטמבר 2006 at 0:26מכווץ את הלב.
שנה טובה אליסיה. הרבה אהבה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
27 בספטמבר 2006 at 0:39אורפיאוס,לאחר שנים,חולם חלום.
בחלום,אאורידיצ'ה אמורה להיות כבר מבוגרת ממנו בהרבה,אבל ,משום-מה,בכוחו של איזה קסם משונה, היא נשארה באותו הגיל,והוא זה שמבוגר ממנה בהרבה שנים.
בכוחה של איזו מוסיקה שבורה כלשהי,הוא מוצא את עצמו פוסע בעקבותיה, והם כבר קרבים והולכים אל יום-הסתוו הספטמברי שבחוץ.
אז, הוא אומר משהו,הוא אפילו לא זוכר מה,היא מסתובבת אליו,מחייכת,לשאול מה הוא אמר,והוא נמוג ומתעורר בעיר האפורה ספוגת-הערפיח ואדי-הדלק,בשעה מפוייחת ומאובקת של לפנות בוקר.
עמי
27 בספטמבר 2006 at 9:14בטח הגשם הקל הטריף מעט את דעתך. יפה.