בלוג

מחשבות על הצילום

רולאן בארת היה הוגה חברתי וספרותי. בין כתביו הרבים ספר שכתב על צילום, שבתרגומו לעברית נקרא “מחשבות על הצילום”, בו דן בארת על הצילום כאמצעי תקשורת וכיצוג של מציאות זו או אחרת.

המושג הזה LA CHAMBRE CLAIRE ובתרגום חופשי – החדר הבהיר – ברור, מתייחס לאותו מכשיר ש(כנראה) שימש ציירים רבים (לפני המצאת הצילום) לצייר פיסות מציאות בקלות רבה.

 

כמובן שהשם “מחשבות על הצילום” הולם מאוד את תוכן הספר (ובגלל זה קראתי כך לרשימה הצנועה הזו שלי) אבל מתעלם מהמשמעות הטעונה של השם המקורי, שמתייחס לקשר בין הצילום לציור ולשאלה על יכולת השיקוף המלא של הצילום את המציאות.

ביום שישי האחרון ביקרתי – יחד עם חצי עם ישראל – בתערוכת צילומי עיתונות בדיזנגוף סנטר.

התערוכה קיבלה אמנם חשיפה לא קטנה בעיתונות, בטלויזיה, בשלטים הגדולים בסנטר.

לעיתים נדירות רואים כל כך הרבה אנשים בתערוכת צילומים. אתנחתא תרבותית בבוקר יום שישי של שופינג ובתי קפה. מרשים. באמת.

אני יכולה להצביע על מספר צילומים בולטים, שמשכו את תשומת ליבי, כמו למשל צילום ממבט על של בריכה, כשבתוך הבריכה איש קטוע גפיים שוחה ובסמוך לה, על כסא, זוג הרגליים שלו. צילום גרפי מאוד, שמשום מה הזכיר לי את הציורים של דיויד הוקני. או פורטרט של איש משבט (ששכחתי את שמו, עמכם הסליחה) אחד הפורטרטים היפים שראיתי אי פעם. או צילומיה הטעונים וצבעוניים של הצלמת המצויינת Ami Vitale.

ובצד הישראלי, צילום של זיו קורן, של חיילים בתוך בית (פלשתינאי מן הסתם), שהתאורה היחידה בו היא קרן לייזר אדומה שמפלחת את הפריים כולו.

 

למחרת, במוזיאון תל אביב, ראיתי את העבודות של זוכי פרס קונסטנטינר לצילום לאמן ישראלי: אחד מהזוכים הוא צלם עיתונות, שמצלם בשטחים בעיקר.

 

דוד טרטקובר

אחד הצילומים העוצמתיים שראיתי אי פעם הוא צילום של מיכה קירשנר, של אמא פלשתינאית שמחזיקה בידה את ילדה, שעין אחת שלו נפגעה מכדור גומי של חיילי צה”ל. כמו ה- pieta של מיכאלאנגלו, אבל כל כך ארצית ולא דמיונית ובטח לא דתית.

 

(לא מצאתי את הצילום ברשת, רק פוסטר של דוד טרטקובר שעשה שימוש בחלק מהצילום, החלק הקשה ביותר)

 

כמו קישרנר – גם מיקי קרצמן מצלם צילום פוליטי, מפוקח, לא מהסס לומר את מה שיש לו לומר מנקודת המבט שלו. וגם הוא מוצג בתערוכות לא מעטות, הוא מוכר ומוערך מאוד.

הצילום העיתונאי חוצה גבולות מוגדרים של צילום “מציאות”. צילום שמתעד התרחשויות של כאן ועכשיו, שמביא לתוך נייר העיתון המתכלה רבדים נוספים, עומקים נוספים, אינטרפרטציה של המציאות, אמירה אמנותית ופוליטית של ההתרחשות, של ה”שטח”.

ההתייחסות של הסצנה האמנותית לצילום עיתונאי השתנתה, לדעתי, בעיקר בגלל הגישה הצילומית של טובי צלמי העיתונות, שניסו ומנסים להציג את נקודת המבט שלהם גם כשמצלמים “ניוז”. שהרי, כאשר מסתובבים בשטח וצריך להביא תוצאות למערכת, מול התרחשויות דרמטיות כאלה או אחרות, אין הרבה זמן להשתהות ולחפש זויות צילום מיוחדות. הצלם יודע מה הוא מחפש, לא רק כדי לספק את העורכים שלו, אלא כדי לתת את הזויות המיוחדת שלו, לומר את האמירה שלו.

השיח האמנותי- פילוסופי דן רבות ביצוגים של המציאות. הגישה הפתוחה לאמנות ולמגוון הביטויים שלה,

מאז הוזכרה לראשונה המילה “פוסטמודרני” משפיעה רבות על החיבוק האוהד של האמנות את הצילום.

You Might Also Like

8 Comments

  • Reply
    מירי
    18 בינואר 2006 at 13:38

    קראתי את שכתבת, בהחלט גירית את סקרנותי בתיאורייך, השאלה היא האם צילום עיתונאי שמנסה להציג נקודת מבט אמנותית אינו מועל בתפקידו
    הראשוני, שהוא להציג אינפורמציה נטולת פרשנות אישית. אולי צריך ליצור תתי ז’אנר של צילומים עיתונאיים – צילום חדשותי ‘עירום’ אל מול צילום חדשותי פובליציסטי? כי כל קורא עיתונים מסוגל להבחין בין ידיעה חדשותית לבין מאמר פובליציסטי בשל הבדלי הלשון, המיקום הפיזי, הגרפיקה. בצילומים האבחנה הזו לא קיימת. האם צלם שמציג צילום אמנותי במדורי החדשות לא מציג למעשה צילום מגוייס, מגוייס לאמנות שלו? האם העמימות הזו ברוכה, בעינייך, או שרצוי להעניק לה מסגרת מסודרת וכללי אתיקה?

  • Reply
    אליסיה
    18 בינואר 2006 at 14:27

    בעיקרון, אני חושבת שלא צריך לעשות חלוקות ברורות ומדוייקות בין תחומים שונים.
    מעבר לזה – אם צלם עיתונות מצליח גם לעמוד במשימה שהטילו עליו – של סיקור חדשות, למשל, וגם להביא לשם אמירה אמנותית או פוליטית (או שתיהן גם יחד) הרי שהרווח הוא גם של הצופה וגם של הצלם.

  • Reply
    סחבק
    18 בינואר 2006 at 15:20

    צילום עיתונאי בא לצלם משהו שיש לו ערך חדשותי כלשהו, בעל ענין לציבור מסוים (גדול או קטן). בתור שכזה הוא מן הסתם יעורר תחושות אצל מספר לא מבוטל של אנשים.
    אם נסתכל על אותו צילום מנקודת מבט של אומנות, אנו בד”כ נגדיר אותו בצילום מוצלח או לא (ולכן גם את הערך האומנותי שלו) לפי השאלה האם הוא “עושה לנו” משהו.
    ז”א, כל צילום שהוא סביר פלוס מבחינה טכנית והקומפוזיציה שלו היא סבירה הוא צילום שיכול לרגש אנשים, תלוי בנושא שלו. ולכן יכול גם להיחשב כאומנותי – רק מפני שהוא ריגש אנשים.
    זה נכון ששליטה טכנית של הצלם יכולה להוסיף המון למימד הדרמטי של תמונה, אבל כמו שציינת, לצלמי עיתונות אין הרבה פעמים את הלוקסוס של בחירת זוויות, העמדה וכו’.

    מנסיוני, הצילומים שמרגשים אנשים הם אלה שמדברים אליהם, ואלה הם בד”כ צילומים שעוסקים בנושאים שקרובים לליבם או שהם יכולים להזדהות איתם.

  • Reply
    dvaash
    23 בינואר 2006 at 23:11

    גם צילום שהוא ‘חדשותי’ מביא איתו אמירה.
    האמירה נעשתה בעצם הלחיצה.
    בעצם הנוכחות של הצלם במקום, מאיפה הוא בכלל צילם. למה הוא עמד דווקא שם. למה נבחר להתפרסם הפריים הספציפי הזה.
    יש כאן מערכת של החלטות שלא יכולות להשאיר את הצילום נקי מאמירה.

  • Reply
    עלמה7
    27 בינואר 2006 at 11:22

    התמונות של צלם העיתונות היו הטובות ביותר בעיני. מעניינות הן מבחינת הנושאים והן מבחינת הקומפוזיציות. היה לי רושם שהוא השתמש בעדשה מאוד רחבת מוקד בכמה מהם. מצאתי אמירה בצילומים שלו, וזה בניגוד לצילומי הנוף שהיו משמאלו (פרח לי השם של הצלם), שנראו כמו תמונות שאני מצלמת בטיולי השבת.

  • Reply
    שרה
    31 בינואר 2006 at 9:35

    אוהבת מאוד את האתר שלך.
    באשר לצילום עתונאי, הנטיה לעשות אותו אומנותי היא טובה אהל גם מבוכנת (הגבול הדק בין מסירת האמת ובין זוית מניפולטיבית)

  • Reply
    אהרון פוגל
    3 בפברואר 2006 at 21:20

    כיצד אומץ רגש זה ע”י כל מיני לתאר סבלותם של בני דודינו.בעבר ספרי הלימוד שלנו היו רוויים בתיאורים על מצבם של אחינו.האם שינוי אנו רואים . או שמא ההתייחסות לאירועים קיבלה מפנה .

  • Reply
    מאמרים « שקוף
    2 ביולי 2011 at 22:53

    […] מחשבות על הצילום […]

להגיב על שרה Cancel Reply