בלוג

דמדומים

שאלת היופי היא שאלה מרכזית בעולם האמנות. זו שאלה שמלווה את היוצרים והמתבוננים ביצירות מאז שקיימת ומוצגת אמנות בעולם.

מושג היופי ותפיסתו משתנים עם הזמן, עם הופעתן של גישות חדשות, של התפתחות טכנולוגית, של שינויים פוליטיים-כלכליים-חברתיים.

 

התערוכה הזו (שבאנגלית קוראים לה “Vanishing point”) הולכת בעקבות ברנט ניומן, אחד האמנים הבולטים בזרם האמנות האקספרסיוניזם האבסטרקטי. במאמר משנת 1948 בשם “הנשגב הוא עכשיו”, כותב ניומן שהנשגב תפס את מקומו של היפה ככוח מניע של האמנות המודרנית.

 

בחיפושם אחר הנשגב, פנו אמנים רבים אל ההפשטה כדי לבחון את המושג (המופשט כל כך), את הגבולות האינסופיים של הבריאה, את חוסר החומריות, חוסר הזמן והמקום, את הסטטיות, את הריק.

 

השימוש בהיעדר כסימן לנוכחות ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. הבדיקה של הריק, של הצמצום, של הלא-חומר, הלא-מוחשי, עוברת כחוט השני בעבודות. היופי פורץ החוצה בתוך ההיעדר הזה. יופי מזוקק, שקט, מינורי בחומריותו, יפה עד כאב לעיתים. ושוב, כמו בתנועה ספירלית, העיסוק ביופי הוא המרכז, גם אם רוצים להגדיר אותו אחרת. סוג של יופי שפונה מתוך הרזון החומרי ישר אל תוך המוח החושב, אל תוך הנפש החשה. הוא אינו נטול יופי “חיצוני”, חומרי, כי אלה עבודות ויזואליות, שניתן לראות בעיניים ולהתרשם מיופיין. (אני יודעת שאני נעה כאן במעגלים, מתפתלת ומנסה לא לחזור על המילה הזאת, “יופי”, ולו רק כדי שלא תובן לא נכון, אבל אני לא יכולה להימלט ממנה, או לא רוצה).

 

אחת העבודות המרשימות ביותר, לדעתי, היא עבודתו של אולאפור אליאסון, “אופק הפעילות שלך”, המתייחס אל הנוף ומשתמש באור כחומר ליצירה שלו.

סדק צר מחלק את הקירות של חדר חשוך וריק לשני חלקים, כמו קו אופק. מהסדק הזה בוקע אור בצבעים משתנים שצובעים את החדר בעוצמה של הצבע, באנרגיה שהצבעים מפיצים בתוך החלל.

התחושה בתוך החדר היא במידה מסויימת כמו התחושה מול קו האופק בים, יותר מזוקקת, יותר טהורה. התייחסות נטו אל קו האופק, אל קו החיבור הזה שבין השמיים והים, אל האדם בתוך הטבע.

 

עוד עבודה שריתקה אותי היא צילומו של הירושי סוגימוטו, שצילם את הכנרת. השמיים והים הם כמעט עיסה אחת של משטחי צבע. התחברתי אל הצילום הזה במיוחד, כיוון שלפני כשנה צילמתי בגישה דומה מאוד את קו החוף בהרצליה (רק שאותי לא הזמינו להציג במוזיאון…אנונימית שכמותי) מבלי להכיר את צילומיו של סוגימוטו, כמובן.

 

 

הירושי סוגימוטו ימת הכינרת, הגולן, 1992 תצלום : © מוזיאון ישראל, ירושלים

 

 ולסיום, ה”דובדבן שבקצפת”: אניש קאפור חקר את התכונות הנשגבות של הפיגמנט הטהור ושל הריק.

“בלי כותרת”, הוא קורא לעבודה שהיא חצי כדור עצום, קעור מאוד ומכוסה פיגמנט כחול.

זוהי המחשה צורנית וחומרית לרעיונו של קאפור “ליצור אובייקט שאינו אובייקט, ליצור חור בחלל, ליצור משהו שבעצם אינו קיים”.

 

אני בהחלט ממליצה לעלות לירושלים, לעשות סיבוב במוזיאון, להסתובב קצת בעיר המופלאה הזו (לי זה תמיד מרגיש קצת כאילו אני תיירת במדינה שלי), אבל בהזדמנות חגיגית זו, לא יכולה (שוב) שלא להביע את מחאתי על המחיר המוגזם שצריך לשלם כדי לבקר במוזיאון. למרות (או בגלל) שראיתי וכל כך נהנתי.

 

מוזיאון ישראל

You Might Also Like

3 Comments

  • Reply
    חשוּב ?
    16 במאי 2005 at 19:55

    אני מבין קטן באמנות, אבל אני מבין משהו בצילום.
    מאחר שהדוגמא היחידה שהצגת הייתה מתחום הצילום –
    “נזעקתי” להדגיש כי, לדעתי, אין ללמוד מהמשפט הפותח,
    כי המשפט :
    “שאלת היופי היא שאלה מרכזית בעולם הצילום” –
    גם הוא נכון.
    (ואם, אוי ואבוי, גם הוא נכון (יכול להיות ?) – ראוי ש … לא !).

  • Reply
    אליסיה
    17 במאי 2005 at 0:02

    לא ממש הבנתי את הכוונה ואשמח מאוד להבהרה

  • Reply
    שולמית
    11 ביולי 2005 at 3:28

    שלום לך
    אני אוהבת את האתר שלך וצופה בעבודותיך בעבורי אינך אנונימית,גם לא עבודותיך, ודאי שלא בעבור
    אלה הצופים בהן.כידוע, עצם ההכרות עם עבודתו של האמן אין בה כדי לתרום להצגתו בפורום הראוי , לכך נדרשת הכרה בעבודתו, של הקובעים באותו זמן, ככל שירבו הרי זה משובח אם הם מן הזן המשפיע. הרי איני מחדשת בכך דבר
    אלא מה, יש עוד משהו חשוב לעניין זה; האופן שבו האומן מדבר על עבודתו. לצילומי הנוף שלך
    צרפת את ההערה ” משהו בנאלי” ולא ” רגע נשגב” או משהו דומה לזה. נדמה לי שהחשיבות שבה מתיחס היוצר לדברי עצמו , למעשיו, ליצירתו, משפיעה על היקלטותו בתודעת האחרים, כשזה מצליח לו , כמובן. מוטב לו לאמן להישמע פטתי מאשר מהסס או ממעיט בערך יצירתו
    השם שאתה נותן לתופעות שיצרת מעוררת הד בלב השומע או הצופה החוזר אל היוצר
    מוטב להסתכנן מאשר להצטנע

Leave a Reply