בלוג

חפרפרת

 

הילה לולו לין לוקחת אגף שלם במוזיאון תל אביב ויוצרת עולם ומלואו. עולם נקי, כמעט כירורגי, גדוש בפרטים. אולי יותר מדי פרטים. חלקם מעניינים, מזמינים, חלקם אטומים ותלושים, לא מתחברים.

לין יוצרת חדרים קטנים וקלאוסטרופוביים, משולבים בתוך מרחבים גדולים, קלאוסטרופוביים בעומס הפרטים, חשוכים, מאיימים בגלל חוסר הוודאות לאן הם מוליכים, בגלל חוסר הבטחון שהם יוצרים כאשר מתהלכים בתוכם.

יש אזורים שנראים מוכרים – מנוכרים, סביבה שהיא מרמזת על מקומות דומים למוכר, אך לא בכולם היינו רוצים להימצא: תא קטן כמו תא של צילום עצמי (פוטו-רצח) בו מוקרן סרט של אנשים שונים שאומרים, כל אחד, מילה אחת. מילים שחוזרות על עצמן בכל התערוכה, בעברית-אנגלית-ערבית: סלחתי, בגדתי, אהבתי, גמרתי.

חדר שינה צר וגבוה, עם ערימה של כריות תקועות בקיר, מטבח-שוקת-חדר ניתוח, מלתחה של מכון כושר או בית ספר, מאחד הארונות או מאחורי הפרגוד בוקעים קולות של אנחות. ספק אנחות תשוקה, ספק אנחות כאב.

 

והמסלול המרכזי, שביל שחור ומשני צדדיו פרחים אדומים מוארים. כאשר פוסעים בשביל הזה, בחוסר ודאות מוחלטת לאן הוא מוביל, מסכים גדולים בשתי הקצוות, התחושה היא של מסלול נחיתה. על המסכים מוקרנים סרטים, כביש שמצולם מתוך רכב נוסע. זו אני הנוסעת, או זו שהולכת, או זו שממריאה? ואולי זו שנוחתת?

 

אבנים תלויות מהתקרה בחוטים דקים, כל כובד משקלם מאיים על המבקר. כמו כל האווירה המוזרה בתערוכה.

 

המון המון פרטים קטנים יש במיצב הזה. איש איש והפרשנות שיעניק להם. איש איש והמסלול שיבחר להתהלך בו. הרבה סיפורים קטנים, תחושה סוריאליסטית, מין תפאורה-פרשנות לסיפורים קפקאיים. מצד אחד תחושה של אפשרות בחירה, מצד שני, תחושה של אינוס ללכת "רק על הקווים", בשבילים המסומנים והמותרים, המתאימים לבן אדם אחד בודד בלבד.

 

 

אה, כן, ובאותה הזדמנות, אם כבר נמצאים במוזיאון (ושילמתם את המחיר השערורייתי משהו) לא לפספס ביקור בתעורכתו של שמחה שירמן ואת הציורים היפים-יפים של אורי ריזמן (יש תמורה…)

ואף מילה על השוואה בין לין לסיגלית לנדאו, בהלנה רובינשטיין (שבהחלט שווה ביקור)

 

הילה לולו לין, מוזיאון תל אביב.

 

You Might Also Like

4 Comments

  • Reply
    טלי
    22 בפברואר 2005 at 20:44

    אבל… אולי בכל זאת?
    זה הרי כ"כ מתבקש… אני מאוד אשמח אם כן תסכימי להיכנס לדיון השוואתי בין שתיהן.
    ומהתיאור שלך אני מקבלת את הרושם ששוב יש כאן פרוייקט מגלומני, שמשחק על לא מעט דימויים פופולאריים, אפילו 'קטשיים' כמו שנאמר על התערוכה של סיגלית לנדאו.
    ורק איתרע מזלה של לולו לין והתערוכה שלה לא פתוחה חינם לקהל….

  • Reply
    אליסיה
    22 בפברואר 2005 at 22:45

    אכן סירבתי מראש, בעיקר בגלל שבכל מקום שקראתי ביקורת על התערוכה של לין הייתה השוואה לזו של לנדאו.
    ההשוואה מתבקשת בגלל התזמון והדימיון בגרנדיוזיות, במיצב שיוצר עולם חדש. וזהו.
    כל היתר שונה לגמרי, הסגנון שלהן שונה, התחושות שהן יוצרות שונות.
    הן שתי יוצרות עצמאיות ויצירתיות. כל אחת בפני עצמה.
    (ולמה "קיטש" זו ביקורת לא טובה ?)

  • Reply
    עידן גולן
    23 בפברואר 2005 at 11:52

    נהניתי מאוד מהתערוכה הזאת (למרות הזעטוט בן השנה+ שהתפתל לי בידיים). לא חשתי שום מגלומניה, אלא ביטוי רחב, קוהרנטי, ורב פנים של חיים פרטיים (חדר השינה) וציבוריים (הכביש) באחת, בהם האמירה הפשוטה והאישית (הסלחתי, פשעתי וכו') דרושה – אולי כדי לא ללכת לאיבוד. אישית הקווים הנקיים מדברים אלי מאוד.

    בהשוואה ל"זאת שאין להזכיר את שמה" (אנא סלחי לי), יש הרבה מה לומר, אם רק תרשי.

  • Reply
    אליסיה
    23 בפברואר 2005 at 14:34

    גם אלי הקווים הנקיים מדברים אלי מאוד-מאוד.
    ושיהיה ברור: נהנתי מהתערוכה של הילה לולו לין וגם מזו של סיגלית לנדאו. כל אחת בדרכה.
    רק הדגשתי, שלא רציתי לערוך השוואות, כמו שראיתי בכל ביקורת שקראתי, ולו רק מהסיבה שלדעתי אין מקום להשוואה. כל אחת היא יצירה בפני עצמה.

Leave a Reply