בלוג

רקדנים

 

יש לי תחושה שהרבה צופים לא יהיו לסרט הזה.

לא יודעת כמה אנשים יכולים לשבת שעתיים באולם קולנוע ולהנות מסרט כמעט נטול טקסטים, כמעט נטול עלילה, ללא סצנות מדממות מכל זן שהוא.

סרט מינורי כזה, ללא יומרות. תמיד יש יומרות, רק שכאן הן בלתי נראות.

אני מביאה לכאן את הפן האישי שלי (כמו תמיד…). 

הסרט הזה הוא שעתיים של עונג צרוף. מבט אינטימי מאוד על להקת בלט, על כל ההווי המיוחד שמאפיין להקות בלט.

על רקדנית מבטיחה שהופכת להיות הרקדנית המובילה בלהקה. סיפור של אגואים גדולים, תשוקות בלתי נשלטות לרקוד ולא משנה מה המחיר שמשלמים, סיפורי אהבה קטנים.

אבל יותר מכל – זהו סרט שנותן את כל הבמה למחול. לתנועה. לגוף מתנועע. למוזיקה. לצבע.

הכל מדבר בשפה של הבלט. גם כשהם מבשלים, מתווכחים, עושים אהבה.

אולי אני טועה, אבל לא צריך להיות אוהב מחול כמוני כדי להנות מהסרט הזה.

 

It’s not the steps, babies, it’s what inside, that really counts” – אומר מנהל הלהקה. תמצית התשוקה, תמצית האהבה, הדרך היחידה להבין למה רקדן אחד יותר טוב מהשני, למה רקדנים מתעללים בגוף שלהם, למה הם מוכנים לרעוב ללחם, רק שתנתן להם האפשרות להמשיך לרקוד…

 

הצילום, הו, הצילום פשוט מופלא. יש שתי סצנות (כלומר, יש הרבה, אבל שתיים מהן לא יוצאות לי מהראש) שגרמו לי לבכות מאושר. כל כך נהנתי מהאסטטיקה המדהימה, הדיוק בכל פרט.

על במה בפארק, הופעת גאלה של הבלט. אנשים לבושים בהידור, יושבים על כסאות מסודרים ברחבה. על הבמה, הלהקה רוקדת.

דואט מופלא של רקדן ורקדנית. זועק רגש וחושניות.

פתאום מתחילה סערה. רצינית, עם ברקים ורעמים. הקהל לא זז מילימטר. נשאר לשבת על הכסאות, מטריות נשלפות, נפתחות. הרוח מעיפה עלים קטנים ומוזהבים על הרקדנים, העלים רוקדים את הבלט של הטבע. מתמזגים עם הבלט של שני הרקדנים על הבמה. הקהל רואה את ההופעה מבעד למסך של גשם כבד, העלים המתעופפים.

 

 

והסצנה השניה, רקדנית אחת על הבמה, מתנועעת – תלויה על נדנה. התאורה בהירה מאוד. אין לי מילה יותר טובה מ”מושלמת” כדי לתאר את הסצנה הזו.

הגוף של הרקדנית, הבד של השמלה שעוטף אותה, הנדנה הרכה, האור שמלטף אותה.

 

כמה יפה, כמה מענג יכול להיות היופי…

 

עוד על הסרט

 

You Might Also Like

5 Comments

  • Reply
    איה
    12 בדצמבר 2004 at 17:24

    בזכותך אלך לסרט הזה
    את כותבת כל כך יפה על היופי
    זה לא דבר של מה בכך

  • Reply
    אביגיל
    12 בדצמבר 2004 at 18:32

    גם אני אלך בזכותך לסרט. מזמן לא יצא לי להינות מיופי צרוף וטהור של אסתטיקה ביחד עם הליכה עד הסוף על מה שאתה.

  • Reply
    Rogatka
    12 בדצמבר 2004 at 22:27

    של קריעת גיד אכילס?
    יש שם איזו סמליות מקסימה, לדעתי, של אלוהים שהרעיף כשרון על הרקדנית ואז, באיבחת-קריעת-גיד הוא שומט אותה מן החוטים, מנשל אותה מכשרונהּ והופך אותה לשבר כלי.

    הסרט יפהפה, אלא שכדאי להגיע מוכנים אליו: זהו לא סרט דוקומנטרי, זהו לא סרט אהבה, זה לא “תהילה”.

    זו הצצה דרך חור המנעול אל חדרי חזרות ואל הופעות. פּיפּ שואו אל אחד המקומות שבהם נגעה אצבע אלוקים באדם.

  • Reply
    אליסיה
    13 בדצמבר 2004 at 0:13

    נכון, זו גם סצנה יפה ומלאת סמליות.
    ובהחלט לא סרט דוקומנטרי במובן ה”טהור” של סרט דוקומנטרי.
    בטח לא “תהילה”
    יפה, מרגש, ללא ספק…

    איה ואביגיל – אני בטוחה שתהנו.

  • Reply
    שאולה אשכנזי
    13 בדצמבר 2004 at 11:32

    אינני חולקת על היופי והעדנה שבביצועים. אני חולקת על ההתייחסות הגורפת החיובית לסרט ללא הבאה-בחשבון של המימד הקולנועי. מרוברט אלטמן אני מצפה ליותר.
    זהו סרט שהייתי מקטלגת כדוקו-בלט ולא כיצירה קולנועית אמנותית.
    יצאתי מאוכזבת מהפן היצירתי-קולנועי. רדוד. שטחי. מתעד, לא יוצר..

להגיב על איה Cancel Reply