הייתי שם. טיילתי במסדרונות האפלים האלה. צללתי לתוך החורים השחורים, פעורי הפה, ממתינים, פועמים, קוראים לי לבוא, להתקרב. להשאר שם. יש מקום כזה. שאין בו אור ואין בו תקווה ובטח לא קולות עליזים של אנשים שמחים או ציוצים של ציפורים. השקט שם מקפיא, העור חשוף, הפוך, צורב. נגיעה קלה יכולה לפורר אותו לפירורים קטנים, רוח קלילה יכולה לפזר את הפירורים הרחק הרחק מהגוף. החלקים החסרים האלה לא יחזרו אליי לעולם. ישבתי שם מכורבלת, חסרת כל. ואז הזכוכיות התנפצו ברעש אדיר על הרצפה. השברים התפזרו וחתכו לי את כריות האצבעות. הכאב התפוצץ בתוך הגרון, שחרר את פקק הדמעות. ואז ראיתי. ואז הבנתי. החום שהאור הזה מביא הוא חד פעמי. עדיף שאהנה ממנו. רצוי שאהנה ממנו. ואז התחיל לרדת הגשם המנקה הכל.
5 Comments
אקסית
2 בספטמבר 2003 at 13:27מהצד השני של החלון במסדרון עברתי שם ורק נפרדתי בלי לנקות להנות לא קל אבל לבלות אפשר בהחלט
דרור בורשטיין
2 בספטמבר 2003 at 19:00הגשם לא מנקה הכל. להפך, הוא מעלה את כל הלכלוך, הביוב עולה על גדותיו והטינופת מתחילה לזרום ברחובות.
ג'ול
3 בספטמבר 2003 at 9:17אני אוהבת גשם, אני פורחת איתו. הוא מנקה אותי, את כולי. פנימה והחוצה. כתבת מקסים ואהבתי כל מילה. התמונה מדהימה. הצבעים עושים חם בבטן.
איתן כספי
3 בספטמבר 2003 at 9:56נדמה לי שמצאתי סמיילי.
גובה אמצע התמונה, מצד שמאל, כדור צהוב. סמיילי שוכב על צידו, נטוי ב-90 מעלות נגד כיוון השעון. לא?
זה אומר שיהיה חורף שמח!
אליסיה
3 בספטמבר 2003 at 10:13הגשם שבא אחרי הקיץ המחניק והאינסופי תמיד מביא סוג של תקווה, של תחושת ניקיון, של פריחה, כמו שג'ול אומרת.
תודה, איתן, שראית את הסמיילי. כנראה שזה סימן טוב. מקווה.