יומן מסע (6): 24 שעות בכיכר

11.12.2003

  

היום לפני עשרים שנה נפל המשטר הצבאי בארגנטינה. עידן של טרור מחשבתי, אלימות ברוטלית כלפי כל מי שנחשד שמתנגד לשלטון, אכזריות לא אנושית, התעללות ואונס באו אל קיצו. שלושים אלף נעדרים ועוד מספר דומה של נרצחים היו קציר הדמים של שלטון האימים של צבא ארגנטינה.

בתקופה חשוכה זו התארגנה לה קבוצה של אמהות, נשים שלא ידעו מהי פוליטיקה או מה המשמעות העמוקה של שליטים רודנים ויצאה אל הרחוב. האמהות קבעו יום בשבוע ונפגשו בכיכר מאיו, הכיכר של העיר, מול la casa rosada, הבית הורוד של הממשלה. מכיוון שההתקהלות במקומות ציבוריים הייתה אסורה על פי החוק הצבאי, הן צעדו במעגלים מסביב לכיכר.

לראשיהן מטפחות לבנות, כל אחת רקמה או ציירה את שם יקיריה שנעלמו במטפחת.

האמהות הפכו לסמל המאבק בשלטון הצבאי, הן דרשו מידע על הנעדרים. הן הביאו לתודעה של הציבור את דבר הילדים שנעלמו.

הילדים האלה היו צעירים, חלקם הספיקו להתחתן ולהרות. עד היום אין כמעט מידע על גורלם, גם לא של הילדים שנולדו בשבי, של הנשים שהיו הרות כאשר נשבו וגם כאלה שידוע שהרו לסוהרים שלהן.

לפני עשרים שנה ביקרתי בארגנטינה וקיבלתי מחבר צילומים של האמהות. הפעילות שלהן הייתה סודית-ציבורית. אסור היה לדבר עליהן, אבל רבים מהתושבים של העיר היפה זו ידעו על קיומה ושתקו. פחדו.

שאלתי את אותו חבר, אם הן עדיין עושות את הסיבוב המסורתי שלהן בכיכר.

הוא אמר לי את היום ואת השעה.

היום היה יום מיוחד, עשרים שנה מלאו להפלתו של השלטון הידוע לשמצה.

 

הגעתי לכיכר וראיתי אותן. אני יודעת שהפעילות שלהן קיבלה מפנה פוליטי מובהק, שהן מהוות גב לכל מיני קבוצות פוליטיות שאין להן קשר לנעדרים.

על הרצפה בכיכר ומסביבו מצוייר הלוגו של האמהות, המטפחת הלבנה. עדות חזקה לפעילות שמתרחשת כאן, מול בית הממשלה.

 

לכבוד המאורע, הן בילו עשרים וארבע שעות בכיכר. נשים מבוגרות, מטפחת לבנה על הראש, מלוות בצעירים וצעירות, עושות מדי יום חמישי את הסיבוב שלהן בכיכר.

 

צילמתי ובכיתי, ההתרגשות אחזה בחוזק את הגרון שלי. אמרתי לעצמי, תתגברי, תצלמי.

במרכז הכיכר פירמידה, שריד מימי שחרור המדינה מידי הספרדים. הפירמידה הייתה עטופה בדגלונים, כל דגל נושא תמונה, שם ותאריך.

אלפי עיניים מביטות בהמון שמגיע לכיכר, עיניהם של הנעדרים שעדיין לא מצאו להם קבר אליו תוכל להגיע המשפחה ולהניח זר פרחים.

 

האמהות דורשות מידע. הן מבקשות משפט חוקי עם הרוצחים של הילדים והנכדים שלהן. הן יודעות שלא יזכו לראות את הילדים האלה. הן רוצות לדעת, מה עלה בגורל האנשים האלה. ושהאחראים להיעלמותם ימותו בכלא.