בלוג

יומן מסע (3): היום הראשון

21.12.2003

 

רצינו לבלוע הכל. ביום אחד. לראות, לנשום, להזכר, לטעום. לבדוק אם מה שזוכרים נכון, אם משהו השתנה.

 

הכל מוכר כל כך. כמו בחלום רחוק. העצים הירוקים לצידי הכבישים הרחבים. חנויות הפרחים והעיתונים כמעט בכל פינה. ריח היסמינים עוטף אותי, כובש אותי, מוצא דרכו ישר לתוך התודעה העמוקה ביותר.

 

 

איזו עיר יפה זו, ענקית, מלאה כל כך. שואבת, מחבקת, מנשקת אותך. כמעט שום דבר לא השתנה כאן. זוכרת שמות של רחובות, מה בא לפני, מה אחרי. עיר מסודרת, כל כך קל להתמצא בה.

 

הייתי תיירת בעיר בה נולדתי.

תיירת מיוחדת, כזו שכבר הייתה כאן, חייתה כאן, אהבה כאן. מכירה את השווקים ששווה לבקר בהם, היכן אוכלים את הפסטה הכי טובה, את הבשר המשובח. איפה קונים ספרים משומשים נהדרים בגרושים.

איזו שכונה הכי צבעונית, הכי אוטנטית, הכי יוקרתית. איפה אסור לקנות בגדים במבטא זר כי לתיירים זה עולה יותר.

 

בואנוס איירס היא עיר נמל. בגלל זה מכנים את אלה שנולדו בה “פורטניוס”.

בשנים האחרונות שופץ אזור ליד הנמל, פוארטו מדרו (Puerto Madero) שמו. שורה ארוכה של בניינים עם לבנים אדומות חשופות, טיילת לאורך הנהר הרחב בעולם. מסעדות, חנויות, בתי קפה, האוניברסיטה הקטולית (UCA) רכשה באזור הזה כמה בניינים. נראה כיף ללמוד בביינים כל כך יפים.

 

 

 

יש הרבה שכונות עשירות בבואנוס איירס. ב”בריו נורטה” (שכונה-צפון), ברחוב Arroyo הקצרצר והיוקרתי שכנה שגרירות ישראל. זו שמכונית תופת התפוצצה בשעריה לפני מספר שנים. במקום בו עמד מבנה יפהפה יש מתחם קטן, השאירו שם את סימני הבניין, בנו אנדרטה קטנה ומכובדת לנרצחים. כתובת על הקיר עם שמותיהם.

המראה מצמרר: עקבות הבניין שהיה, כאן רואים דלת, שם חלון, חלוקה לחדרים.

 

 

ומסביב – משרתות לבושות מדים עורכות קניות עבור הגבירות שיושבות בבתי הקפה או מסתובבות בחנויות היוקרה וקונות שם במחירים ובאיכויות שלא היו מביישים אף גברת פריזאית או לונדונית עשירה.

ארכיטקטורה של בירות אירופה עם נופך “פורטניו” מקסים. לפני כחמישים שנה פנה המשורר Baldomero Fernandez Moreno לאומה וכתב שיר מקסים: setenta balcones y ninguna flor (שבעים מרפסות ואף לא פרח אחד) ומאז התגייסו הפורטניוס הגאים בעירם למשימה, קישטו את המרפסות בפרחים צבעוניים וצמחים ירוקים.

 

 

 
שבעים מרפסות יש בבית הזה
שבעים מרפסות ואף לא פרח אחד
אלוהים, מה קורה לתושבים האלה?
הם שונאים את הניחוח, שונאים את הצבע?
 
האבן העירומה מכבידה בעצבותה
כל כך עצובות המרפסות השחורות !
אין בבית הזה ילדה-כלה?
אין משורר חולמני?
 
אף אחד לא רוצה לראות מאחורי השמשות
העתק קטן של גינה?
באבן הלבנה ורדים מטפסים,
בברזלים השחורים יסמין נפתח?
 
אם לא יאהבו את הצמחים לא יאהבו את הציפור,
לא ידעו מוזיקה, חריזה, אהבה
לעולם לא תשמע נשיקה, לא תו
שבעים מרפסות ואף לא פרח אחד.
 

 

You Might Also Like

3 Comments

  • Reply
    אלדר
    18 בדצמבר 2003 at 22:44

    להזכר בריח של בואנוס איירס באביב ההוא של 88 כאשר שביתה מתמשכת בדואר אילצה אותי להשאר ימים ארוכים בעיר.מה שנראה בתחילה כבזבוז זמן משווע התפתח לכדי התרחשויות מסעירות.המופע הגדול של אמנסטי שציין 50 שנים לפעילות הארגון והביא לאצטדיון של ריבר את סטינג (בשיאו)ואת ספרינגסטין (בשיאו) ואת פיטר גבריאל (בשיאו) ואת צפמן הצעירה.וכעבור כמה שבועות נסיון הפיכה שהוציא אותי בלילות אל הפלאזה דה מאיו עם המונים אנשים נסערים,סקרנים (מראה בלתי נשכח-משפחות ,הורים דוחפים עגלות ילדים בארבע בבוקר)והדיווחים בשלל תחנות הרדיו על התקדמות כוח השריון המורד שהוביל קצין ממוצא דרוזי (מהאגף הסורי של העדה)ולאחר מכן הפגנת המונים בכיכר הקונגרס.
    ואי אפשר בלי התצלום המדהים והמזעזע של מה שנשאר מהשגרירות.אני עדיין זוכר את הדרך שכללה תמיד ביקור בחנות העוגות הסמוכה ובסופרמרקט שלא במקרה מכר פיתות.
    וצריך להוסיף גם את הניתוק המוחלט שהיה קיים אז בין
    בואנוס איירס ובין הפרובינציות המרוחקות.
    עיר שמעוררת געגועים.

  • Reply
    אליסיה
    19 בדצמבר 2003 at 7:55

    עיר שמעוררת געגועים.
    כמה נכון.
    בגלל הגעגועים האלה לא הייתי שם עשרים שנה.
    ועכשיו שרק חזרתי – אני מתגעגעת יותר.

  • Reply
    תייר
    24 בנובמבר 2009 at 20:58

    בארגנטינה השלטון הוא ריכוזי והכל מתרכז בבואנוס איירס. העיר צפופה מאנשים, ומהזיהום הרב יש קשיי נשימה.
    ממש לא אהבתי את העיר היות והאנשים בה לפחות ממי שביקשנו ממנו עזרה ענה בקרירות או ששיחק אותה לא מבין מבטא אחר חוץ מהמבטא שלו- ה”פורטניו”, ולכן היו כאלה שתמיד תיקנו אותנו ורק אז טרחו לעזור.
    חוץ מזה העיר היא ארופאית לייט .

Leave a Reply