La Pedrera |
הרובע הגותי |
הרובע הגותי |
Park Guell |
פרט מתוך השער, כנסייה La Sagrada Familia |
רחוב La Diagonal |
הנמל, מול בית המכס |
פסלים אנושיים, רחוב La Rambla |
זהו. פרק אחרון על ברסלונה. עד הפעם הבאה …
9 Comments
פ"ק
9 באוגוסט 2003 at 23:56מוזר לראות את ברסלונה, הכל כך צבעונית, הכל כך סגנונית בשחור-לבן. אבל שובה לב, אין ספק.
אלכסנדר
10 באוגוסט 2003 at 0:47הצבע הוא האויב מספר אחד של הגעגועים.
פ"ק
10 באוגוסט 2003 at 1:25דווקא לא הפסקתי להתגעגע 🙂
אליסיה
10 באוגוסט 2003 at 7:48צילמתי גם בצבע וגם בשחור לבן, דווקא כדי לראות את ההבדלים, וזכרתי את הצבעוניות והססגוניות מפעמים קודמות שהייתי שם.
ואלכס – אנא, הסבר ממך. למה הצבע הוא האויב מספר אחד של הגעגועים? נשמע מקסים.
אבל,
גם בלי צבע לא מפסיקים להתגעגע, כמו שאמר/פ”ק.
אלכסנדר
10 באוגוסט 2003 at 8:14שכמסתכלים בתצלום שחור לבן של משהו מוכר, במקרה זה ברסלונה, העיר שאני הכי אוהב בעולם למרות שהייתי שם רק כמה ימים, קל יותר להמשיך להתגעגע מאשר כמסתכלים על תצלום בצעוני. כמובן, זו הגזמה המשפט הזה, “הצבע הוא האויב מספר אחד וכולי…”
אולי אני בכלל חשבתי להבדל בין סטילס לסרט, ואולי בכלל התכוונתי לאחד מהסרטים היותר ידועים שהתרחשו בבסלונה, הוא “הכל אודות אמא.” ממש, אבל ממש, לא אהבתי אותו. זו כפירה, אני יודע, אבל מה אפשר לעשות.
אליסיה
10 באוגוסט 2003 at 10:03ההשוואה שאתה עושה בין סטילס לסרט וצבע לשחור לבן היא אמנם עניין של תחושה, אבל, יש בה משהו נכון מאוד.
יכול להיות משהו קצת בנאלי בצילום צבעוני או בסרט, כי זה *כאילו* שיקוף מסויים של המציאות.
לעומת זאת, שחור לבן (או גוונים של אפור, הרבה יותר נכון) לפעמים יכול להיות אינטרפרטציה של המציאות. משאיר לך מקום לדמיון, להשלים מהזכרון שלך את מה שאתה רואה בצילום.
ואשתדל לא להתייחס להערה שלך על הכל אודות אמא. זה לא כפירה, אבל מאוד אהבתי את הסרט הזה, כמו כמעט כל הסרטים של אלמודובר.
כמובן שזה עניין של טעם אישי. הוא פשוט “מדבר אלי”
רוני
10 באוגוסט 2003 at 14:29Park Guell והפרט מהשער של לה סגרדה פמיליה מוזמנים להיכנס לפנתיאון התמונות שלך שאני הכי אוהבת.
בראשונה יש פרספקטיבה מדהימה ובשניה תחושה של אותיות עד אינסוף, זה כמו חלום בשבילי.
דרור בורשטיין
10 באוגוסט 2003 at 16:14בפארק גואל לא ברור אם הציפורים הן ציפורים או ציפורי אבן. כמעט הכול שם חצי-חצי, חצי צל חצי אור, כמו בדיוקן שלך שבאתר.
אליסיה
10 באוגוסט 2003 at 16:56תודה רוני, נשמה.
האותיות האלה הן פרט קטן משתי דלתות ענקיות.
דרור – חצי תמיד משאיר מקום לדמיון.
שגם לצופה יהיה במה להשתעשע, לא רק לי – הצלמת.