בלוג

האיש הזה

 

היה איש שאהב כל כך את החיים, שבלע אותם בטרוף, עד שלא יכול היה להכיל יותר את עצמו. לא רצה או לא יכל להתמודד עם החיים ומת. מוקדם מדי בשבילו, מוקדם מדי בשביל אלה שאהבו אותו.

לאיש הזה הייתה רגישות לאור ולצבע וליופי. הוא אהב לצלם. הוא ידע ואהב להסתכל מסביב ולהקפיא רגעים קסומים. לא היו לו מחשבות ולא זמן ליומרות אמנותיות. לא הכיר זרמים אמנותיים, את תולדות הצילום או תיאוריות פילוסופיות. התהלך בעולם וצילם. הוא צילם במצלמה פשוטה ובכלל לא מתוחכמת.

האיש הזה הותיר אחריו אלפי צילומים, כמה טובים, כמה סתמיים, הרבה משנים צבעם, נהרסים.

כשהייתי בת עשר הוא קנה לי את המצלמה הראשונה שלי.
אני חייבת לו הרבה, ולא היה לי מספיק זמן לידו כדי להודות לו על המתנה הענקית הזו שהוריש לי: האהבה והרגישות ליופי, לצבע, לתנועה. האהבה לצילום.

אני נותנת לו כאן במה קטנה, וגם אומרת תודה, אבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

You Might Also Like

4 Comments

  • Reply
    יורם
    18 ביולי 2003 at 13:17

    הייתי מאוד שמח לראות עוד מהתמונות האלה של הרחוב. איפה זה המקום ההוא? והאגמים האלה, זה לא קרוב לתל אביב נכון?
    והבקתה הזאת למעלה, גרו שם? וזה מרגש.

  • Reply
    אליסיה
    18 ביולי 2003 at 18:52

    קוראים למקום הזה, אומרים שהוא אחד המקומות היפים בעולם. נמצא בדרום ארגנטינה, קצת רחוק מתל אביב…
    אני אביא עוד תמונות. צריך להמשיך לחפש ולמיין, תהליך לא קל, רגשית בעיקר.

  • Reply
    תמר
    19 ביולי 2003 at 13:39

    אליסיה,
    תענוג להיכנס לאתר שלך.
    תראי לנו עוד תמונות של אבא שלך,
    תמר

  • Reply
    אליסיה
    19 ביולי 2003 at 21:20

    תודה, תמר, אני אעשה זאת. בקרוב.

Leave a Reply