בלוג

טל מצליח – שמחת עצירת הרצף – מוזיאון הרצליה

התערוכה של טל מצליח עמוסה בפרטים.
פרטים בציורים ופרטים בקונסטרוקציה בה הציורים מוצגים.
ציורים קטנים וקטנים יותר, ציור אחד מאוד גדול.

החלל בו מוצגת התערוכה הוא בעל מבנה של אוהל עם מוטות ברזל בצבע אפור, עליהם “תריסים” מפוליגל לבנים שקופים למחצה ורצפת עץ בעלת טקסטורה של שתי וערב בצבעי עץ.

האוהל הלבן-אפור הזה הופך להיות חלק בלתי נפרד מגוף העבודה של טל. הוא יוצר זויות מבט חדשות, חריצים-חרכים דרכם אפשר לראות את הציורים.
הטיפוס במעלה המסדרון מאפשר זוית מבט נוספת, מלמעלה ודרך השלבים של התקרה של האוהל.

הציורים התלויים במסדרון הצר קרובים כל כך, לוחצים כל כך, כמו ריבוי הפרטים בציור והעומס של הקווים בהם: צריך להסתכל עליהם מקרוב, לראות את כל הפרטים, לשקוע בהם ולנסות ולדלות מהם פרטים, מילים, צורות, צבעים שמורכבים מצבעים אחרים.

החלל מרשים מאוד, שונה מרוב תערוכות הציור: בדרך כלל הציור ממסוגר במסגרות מסודרות, לרוב עם זכוכית כדי להגן על הציורים, תלויים על קירות לבנים או בצבע נייטרלי אחר, בסדר פחות או יותר ידוע מראש. ליד כל ציור שלט קטן עם שם הציור, התאריך והטכניקה של הציור. כאן, החלל המוזיאלי הנקי משנה צורה ובעיקר תפקיד. הוא הופך להיות חלק פעיל מהעבודה, הוא מתערבב איתה, פולש לתוכה, הופך להיות חלק אינטגרלי שלה. הציורים לא שווים בגודלם, אין שלט ליד כל ציור, אין הסבר כלשהו על טכניקה, שם או תאריך.

התחושה היא תחושת חגיגה, כמו ביריד אומנויות. תחושה שמתעצמת עם ההליכה בתוך החלל, על הרצפה החורקת ונאנקת עם כל צעד.

מתקיים כאן סוג של הקבלה בין האמירה של טל – ” השמחה היא על כך שאני תורמת לעולם בכך שלא יצרתי שום תא משפחתי, שאין מישהו שימשיך אותי, שאני עוצרת את הרצף שלי…” (הארץ, 28.3.2003 ) לבין האופן השונה בו העבודות שלה מוצגות: אין כאן דבר שהוא “מקובל”, “נכון”, “מוזיאלי”. הרצף שנעצר כאן הוא רצף של תצוגה ממוסדת, מקובלת, צפוייה מראש.

הפעולות שהקונסטרוקציה עושה בציורים דומות לפעולות שטל עושה בציורים שלה. עומס הפרטים והקווים, ההסתרה והחזרה. בציורים של טל מצליח המון המון קווים ישרים, אלכסוניים, עגולים, צפופים, צבעוניים מאוד. היא כותבת ומוחקת, כותבת ומקשטת מסביב למילים, כך שהמילים הופכות להיות צורה שמשתלבת בצורות האחרות ובצבעים האחרים. היא מציירת צורות ומוחקת אותן על ידי צורות אחרות, שיוצרות צורות חדשות. אין בציורים משטחי צבע חלקים. אין מקום ריק על הנייר. הכל מלא עד אפס מקום. אפילו ממרחק אפשר להבחין באלפי-מיליוני קווים שמרכיבים צורה.
במידה מסויימת, החלל מחקה את הציור: שתי וערב של לוחות הפוליגל. שתי וערב של לוחות העץ על הרצפה, הקווים של הברזלים עליהם תלויים מספר ציורים, ש”חותכים” את החלל לאורך ולרוחב. אבל, על אף ריבוי הקווים, האוהל אוורירי וקל, יש בו מקום לנשימה, למנוחה. האוהל לבן-אפור והרצפה בגווני עץ. הציורים מחניקים, עמוסים, גדושים, רועשים, שחורים מאוד או צבעוניים מאוד.

האוהל והציורים משלימים זה את זה, מתנגדים לזה, יש ביניהם אינטראקציה דינמית, דו-שיח. אם התערוכה הזאת הייתה תלוייה רק על הקירות, הייתה הולכת לאיבוד תחושת היריד, משחקי הקווים והטקסטורות היו רק על ציורים. האינטראקציה המעניינת לא הייתה קיימת, הציורים לא היו בולטים-נחשפים-מוסתרים על ידי המבנה. מצד שני – הצופה היה מתרכז אך ורק בציורים.

You Might Also Like

3 Comments

  • Reply
    רוני
    10 במאי 2003 at 23:47

    נשמע מרתק, אבל חבל לי שלא דיברת יותר על הציורים שלה…
    ואולי זו ההוכחה האולטימטיבית למה שאת אומרת, שהקונסטרוקציה לוקחת את הכח מהציורים עצמם?
    בכל מקרה, ברוכה הבאה 🙂

  • Reply
    יולי
    18 במאי 2003 at 9:22

    אפשר לראות בקונסטרוקציה רובד נוסף המהווה מרווח נשימה, הפסקה (אפילו רעיונית) מרצף הפרטים המחייב מיקוד וריכוז, ונותן תחושה של חופש גדול לעומת ההתעמקות בפענוח הציורים.
    מפגש מענייןואמיץ בין אדריכלות לציור.
    איחולים להשקה 🙂

  • Reply
    מרים ברוק-כהן
    11 ביוני 2018 at 3:37

    תודה זה נפלא, אני דוקא אהבתי שדברת על הקונסטרוקציה , גם היום [ואולי עוד יותר כיום] יש מתח אדיר בין המוצגים לבין צורת התצוגה הוא אדיר. וזה בהחלט טוב שהקהל יכול להרגיש במתח הזה ולחשוב עליו.

להגיב על מרים ברוק-כהן Cancel Reply