רשות הציבור

מי שגדל וחי בארץ רגיל למראה של מקלטים ציבוריים, מבנים מבטון די דומים אחד לשני בצורתם. כמעט בכל שכונה יש אחד כזה. סוג של פצע מכוער בנוף, שמזכיר לנו את המציאות שאנחנו חיים בה. מלחמות, מצבי חרום, כאב ושנאה.

הזכרון הראשון שלי ממקלט ציבורי הוא של מקום משחק. סוג של מגלשה מאתגרת. בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור עשו תרגיל בבית הספר. כמה זמן לוקח לרוץ מהכיתה למקלט, כמה ילדים אפשר לדחוס לתוך מקלט אזורי. מאז, עברו לא מעט שנים, ואני עדיין זוכרת את תחושת הפחד והמחנק. עמדנו צפופים, כמעט ללא אפשרות תזוזה. כבר לא מקום למשחק.

אורית ישי מציגה סידרה של מקלטים צבעוניים שצילמה לאורכה ולרוחבה של הארץ. הרעיון לצלם את המקלטים האלה התעורר בה לאחר שראתה מקלטים מרוססי גרפיטי. היא החליטה לחקור מה מניע אנשים לצייר גרפיטי, במרחב הציבורי. במהלך המחקר, עלתה בה המחשבה על שימוש בצבע כשכבות כיסוי והסתרה ולא כגרפיטי.

 

היא יצאה לחפש מקלטים שנראים כסוכריות, כפי שראתה אותם בדימיונה ובעיני רוחה.

כבר בסיור השטח הראשון מצאה אורית מקלט ציבורי צבוע בירוק – דשא ופס צהוב סביבו. זה היה אות לבאים אחריו, ואכן מצאה וגילתה עוד שניים. ברגע שהיו בידה שלושה תצלומים של הנושא שעניין אותה, היא הסיקה שיש עוד כפי הנראה. אורית פנתה לאנשים במקומות שונים בארץ, למועצות מקומיות ולאגודות מתנדבים, שאלה שאלות וחיפשה לוקיישנים בהם אולי תמצא את מבוקשה. ימים רבים בילתה ברכב ובהליכה, רחוב אחר רחוב, חיפשה ומצאה. מחוץ לעיר, בפריפריות.

 

בערים המקלטים צבועים על פי רב לבן ונטמעים בין המבנים הסובבים אותם. בפריפריות, דווקא צביעת ההסוואה שלהם מבליטה אותם, למרבה האירוניה. כל מקלט נוסף שגילתה, צבעוני כסוכריה, הביא עמו שמחה רבה ואנרגיה להמשיך בצילום ובעשייה.

העבודה של אורית היא עבודה מחקר יסודית, של מיפוי, זיהוי, מיון וגילוי. המקלטים הצבעוניים, צבעוניים מאוד אפילו, כמו מנסים להתחפש, להיות ידידותיים ולא מאיימים.

 

השאלות שאורית שואלת בעבודתה רבות: מהי התופעה הזו של צביעת מקלטים בצבעים כאלו? מי צובע אותם ולמה? הרשות? האזרחים? עם רשות או בלי רשות? האם הצביעה מנטרלת את אובייקט הבטון הבטחוניסטי מתפקידו ומרככת אותו, או להיפך? האם הצבעוניות החדשה שלבש מבטלת את התבלטותו כאובייקט בשטח או שמא ההיפך הוא הנכון והוא מובלט הרבה יותר? האם נסיון להפוך אובייקט זה לידידותי לסביבה צלח או הפך למפגע סביבתי קשה יותר? כיצד אנו כעם וכחברה משתקפים דרך יחידת בטון צבעונית זו?

המקלט הוא השחקן הראשי בצילומיה של אורית. האובייקט המרכזי. אובייקט מוזר וצבעוני, שמסתיר את הסביבה כולה, משתלט עליה. הנוף, הצמחיה, הבתים, מהווים רקע למקלטים. המקלט, וכל מה שמאפיין אותו, כל מה שהוא מסמל, הוא הנושא המרכזי. בצילומים של אורית. וגם במציאות שלנו. במידה רבה.

 

 

התערוכה מוצגת בגלריה החדר עד ה- 7 לנובמבר.