ערים תהומות

היה שמח אתמול ברחוב יהודה הימית היפואי. משעות הצהריים המוקדמות התחילו להסתובב ברחוב אנשים מצויידים בדבק דו צדדי, מספריים, מסמרים וחוטים. ציורים, צילומים, עבודות בטכניקות מעורבות, טקסטים, איורים ופסלים, נתלו לאט לאט, ברצינות ועם המון תשומת לב ואהבה על קירות הבתים, על דלתות סגורות של עסקים, בחללים שבין הבתים.

ואז המבקרים התחילו להגיע: משפחות עם ילדים, זוגות, תיירים ושכנים. הלכו עד הקצה של הרחוב ובחזרה, מתעכבים ליד עבודה שעניינה אותם.

הייתה גם פינה של מוזיקה. מוזיקאים הלכו ובאו, כל אחד שר ומנגן בסגנון שלו.

וסטודיו צילום "כמו פעם"

את האירוע ארגנה שונית גל והפיקה שלומית ארביב. הן פרסמו קול קורא ומי שרצה להציג, שלח עבודות והציג.

הרבה מחשבות על אמנות וחללי תצוגה, שומרי סף ואוצרות עברו לי בראש במהלך השבת וממשיכות להעסיק אותי גם היום. כמה חשוב לנו כאמנים להציג את היצירות שלנו. כמה חשוב לנו שאנשים שונים, רבים ומגוונים ייחשפו לעבודה שלנו. כמה חשובה החשיפה הבלתי אמצעית הזו, של עבודות נסיוניות, של עבודות גמורות, של מחשבה על עבודת אמנות.

והשאלות האלה שעולות וחוזרות אצלי תמיד: מי האדם שיכול להגיד למי שהצורך והרצון ליצור זורם בעורקיו – שמה שיוצא תחת ידיו לא ראוי, לא מספיק, לא נכון?

למי הזכות לחסום את הדרך מהסטודיו אל הקהל? והאם תצוגה על קירות הבתים ברחוב יפואי היא רלבנטית פחות מתצוגה על קירות מוזיאון? או גלריה?

תשובות חלקיות ולגמרי לא מוחלטות לשאלות הללו קיבלתי אתמול כשהסתכלתי סביבי: ללא ספק הייתה זו שבת של שמחה ויצירתיות, של עשייה אמנותית. של המון מבקרים שהתעניינו במה שמתרחש על הקירות, שהגיעו נהנו מהיצירות.

ובגדול