בלוג

סיפור על הרוג

לפני שנה וחצי מחבל מתאבד שאני לא יודעת את שמו פוצץ עצמו בתוך מסעדת מצה בחיפה.
במסעדה הזו ישב קרלוס ירושלמי ואכל שם צהריים עם חבר שלו, קרלוס וגמן.
קרלוס וגמן מת במקום.
קרלוס ירושלמי מת אחרי יומיים.
הוא היה בן 51.
בן זוגה של פאולה, אבא של מאיה ובועז.

נולד בארגנטינה, היה שחקן בתאטרון וצילם סרטים.
עלה לארץ בשנות העשרים המאוחרות שלו, כשהוא כבר אבא לילדה קטנה.
כי הוא רצה לחיות כאן.
קרלוס האמין בשלום. בדו קיום. הוא שנא את הכיבוש.
האמין באדם.
לפני חודש, כשבועז עמד מתחת לחופה עם כל המשפחה האוהבת, אבל בלי אביו, חשבתי כמה קרלוס היה גאה בבן המקסים שלו.
אם רק היה בחיים.
בין המוזמנים ישב איש שליבו של קרלוס פועם בגופו.
פאולה עדיין מאמינה בשלום. היא לא שונאת. היא אומרת שזאת הייתה טעות סטטיסטית.

 

תומר ליכטש כתב לפני על איברהים מחמוד, שלא היה לו סיכוי לשרוד את הפיגוע בבית קפה הירושלמי.
כשקראתי את הרשימה שלו לא יכולתי להתאפק.
ורציתי להביא לכאן את הסיפור הזה על הרוג אחר, שלא היה לו סיכוי לשרוד. מזוית אחרת, מאותו גיהנום.

המלחמה הזו מטורפת, אנחנו מטורפים שחיים במציאות כזו.
הכיבוש משחית את כולנו. כלום לא מוצדק, לא הגיוני.
צריך לצאת משם ועכשיו.
אבל אני לא יכולה בשום אופן להצדיק או להבין את מעשי ההתאבדות, את ההרס.
באותה מידה שאני לא יכולה בשום אופן להבין או להצדיק את ההתקפות על האוכלוסיה הפלסטינאית.

You Might Also Like

10 Comments

  • Reply
    לא שם
    10 בספטמבר 2003 at 17:35

    אליסה, גם את מעמידה דברים כשווים, (הבדל קטן אחד – את הכרת את וגמן והפרטים שהבאת אמיתיים, ליכטש המציא) וגם אותך אשאל:
    האם אין בעיניך כל הבדל מוסרי בין פעולת אלימות נגד אזרח (בפרט זקן או תינוק) לבין פעולה נגד חייל או לוחם?
    אל נא תאמרי לי ששניהם ראויות לגינוי. השאלה – אם אין ביניהן הבדל.

  • Reply
    אליסיה
    10 בספטמבר 2003 at 17:44

    אלימות היא אלימות היא אלימות.
    ערך החיים הוא ערך עליון. מבחינתי.
    ואין הצדקה להרג אדם.
    חייל הוא אדם. קודם כל.
    בפיגוע בצריפין נהרגו חיילים.
    זה יותר מעשה יותר מוסרי מהפיגוע במצה?
    בכלל לא.

    ולמען הדיוק: את קרלוס ירושלמי הכרתי.

  • Reply
    תומר ליכטש
    10 בספטמבר 2003 at 17:46

    לא שם, אתה פשוט מבדח. תראו את זה, בא אחרי שלושים וחמש שנה של כיבוש ואומר: אבל רגע, רגע, יש הבדל, “זה לפי אמנת לאס וגאס”, זה לוחם – זה אזרח. זה מותר – זה אסור. תגיד לי, על מי אתה עובד אם לא על עצמך? המלחמה הזו כבר עברה שיאים של חוסר מוסריות ואל תשלה את עצמך – ישראל (ר’ “חיסול ממוקד”) הייתה אחראית לחלק מן הטעם הרע הזה. אין הבדל בין מת למת. אין הבדל בין רצח לרצח. אין הבדל בין אבל לאבל. יש הבדל אחד: ההבדל בשורש כ.ב.ש. אצלנו ההטיה היא אל הפעיל בשעה שאצלם – אל הסביל.

  • Reply
    לא שם
    10 בספטמבר 2003 at 18:08

    תומר, אני שמח לבדח.
    לא אמרתי מותר, אסור. אמרתי שיש הבדל.

    יש הבדל בין להרוג אזרח לבין להרוג חייל. הבדל בין לרצוח מנהיג כפי שעשתה החזית העממית לרחבעם זאבי, לבין להתפוצץ ליד זקן בשוק כפי שעשתה ואפה אידריס מן החמאס באקט מעורר השתאות של פמיניזם.

    שום דבר וגם לא הכיבוש אינו מוחק פתאום את ההבדל הזה, הכיבוש רק מחזק אותו. ם בין הפלשתינם וגם בין הארגונים הפלשתינים (החזית העממית, עד ההתנקשות במנהיגה) יש לא מעטים שמתנגדים לפגיעה באזרחים.

    אגב, ליכטש, אתה לא באמת מאמין שאין הבדל – עובדה שכאשר ישראל פועלת, אתה מגנה פגיעה באזרחים יותר מאשר פגיעה בפעילי חמאס.

    ואף על פי שהתחלתי באבחנה מוסרית מבדחת, משהו מעשי – ברור לך כל פיגוע בתחומי ישראל רק מרחיק את סוף הכיבוש. אילו התרכזו הפלשתינים בפעולות נגד הצבא בשטחים, וסימנו את הקו הירוק כקו המוות שממזרחו הורגים יהודים וממערבו לא, הכיבוש היה מסתיים בתוך שנה.

    אליסה,
    צר לי, אבל הפיגוע בצריפין יכול להיחשב מאבק לגיטימי בכיבוש, ואילו הפיגוע במצא – כלל וכלל לא. מי שלובש את מדי צה”ל הוא חלק מצה”ל ונושא באחריות למה שצה”ל עושה. יש לו תמיד ברירה ללכת לכלא. מי שהוא זקן בן 80 וצריך ללכת לשוק אין לו, כמו שאומרים, ארץ אחרת, הוא לא חלק מכלום ולא אחראי לכלום.

  • Reply
    נאבוקוב
    10 בספטמבר 2003 at 19:23

    אנחנו לא נפגע במנהיגייהם הפוליטיים והם לא יפגעו במנהיגינו.
    אנחנו לא נפגע באזרחיהם אלא רק נחסל פעילייהם ביתר-אולטרא-ממוקדות והם יפגעו בחיילנו, רק חיילנו.

    והנה משחק-דם, חברים:
    אולי לא-רלבנטי אבל מתוחם יפה.
    אמנם לא מריח נעים אך לדמיון האסתטי שלום.

  • Reply
    לוליטה
    11 בספטמבר 2003 at 1:31

    אז שיפוגעו מנהיגיהם ומנהיגינו. ועוד יותר טוב: תוסר האבטחה מרשימת האישים המאובטחים. תוך שבוע יש הסדר, או לפחות נסיגה חד צדדית. שבוע, לא שנה.

    הו, מי יתנני סרבנים ביחידה לאבטחתך אישים. “את הזבלים האלה אני לא מאבטח, החברים שלי מתים בגללם”. עוד אלף אלפיים הרוגים ישראלים, ואין זו אגדה. עניין של זמן

  • Reply
    לא שם
    11 בספטמבר 2003 at 10:26

    נאבוקוב.
    אין כל הבדל מוסרי מבחינתך בין הפגיעה בטנקים של צה”ל ברצועה (שני טנקים כאלה פוצצו במהלך העימות, ומרבית אנשי הצוות נהרגו) לבין הפיגוע בשוק מחנה יהודה שבו פוצצה עצמה וואפה אידריס ליד זקן בן 80, משום שהוא יהודי?
    בבקשה ענה:

    א.יש הבדל,
    ב. אין הבדל,
    ג. אחר ______________?

  • Reply
    לא שם
    11 בספטמבר 2003 at 10:29

    ודרך אגב – מנין שאני מתנגד בצורה גורפת לפגיעה במנהיגים פוליטיים?
    הנימוק שהבאתי לאבחנה בין חיילים לאזרחים – לחיילים יש ברירה, לאזרחים אין. (יש נימוקים אחרים).
    ע”פ נימוק זה, לגיטימי לגמרי לשים את צלב הכוונת על מנהיגים פוליטיים, ודינם כדין חיילים.

  • Reply
    נאבוקוב
    12 בספטמבר 2003 at 0:39

    אינני רואה שום צורך להבחין אם יש או אין הבדל באי-מוסריות מהסוגים הללו. אני מחוץ למשחק-דם.

  • Reply
    לא שם
    16 בספטמבר 2003 at 22:28

    מזל טוב לך.

Leave a Reply