וולטר בנג'מין, הוגה דיעות מהחשובים והבולטים של המאה הקודמת הוא משוטט והוא מדבר וכותב על המושג הזה. משוטט תרבותי, פוליטי. המשוטט הולך בדרכו, מביט על החיים וכותב עליהן מנקודת מבט מפוקחת וביקורתית. בנג'מין חי בתקופה בה העולם השתנה לנגד עיניו: תיעוש, ערים גדולות צומחות, סדר חברתי חדש, מלחמות, אמצעי תקשורת מתפתחים ומשפיעים.
משוטט דיגיטלי הוא שם מאוד מתאים לתערוכה של סוון פולסון. כמו המשוטט של בנג'מין, פולסון מפנה את ה"מצלמה" הדיגיטלית שלו אל העולם, משוטט בו, מביט עליו, מבקר אותו, "מאיר" אותו עבור הצופה.
שתי העבודות של סוון פולסון שמוצגות כעת במוזיאון תל אביב מעמידות את הצופה מול מראה: החלום האמריקאי גודל למימדים מפלצתיים ומשתלט על החיים. ועושה להם רע. רע מאוד.
לא מפתיע, למי שעיניים פקוחות לו. טוב להראות את זה בארץ, שכל כך רוצה להיות אמריקה.
טוב שישראלים יראו את עצמם משתקפים במראה הזו, בעיקר אלה שמנפנפים במכוניות שלהם בדגל הכחול-אדום-לבן (זה עם הכוכבים) ליד הדגל הכחול-לבן (ההוא שלנו) ביום העצמאות וכל כך מרגיזים (אותי, מאוד).
פולסון הוא אמן שוודי, החי ועובד בניו יורק ובשוודיה. הוא יוצר סרטי אנימציה ממוחשבים (עשויים נפלא).
Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp
ב- Sprawlville בודק פלסון את מהות החלום האמריקאי ואורח חייו ומפורר אותו לחתיכות קטנות. זה מתחיל מאוטוסטרדות הבטון העמוסות במכוניות שזורמות כמו עדר לשומקום. פולסון לוקח אותנו לטיול בחיים שלנו, מסובב וחופר ובועט עמוק-עמוק בתוך הקרביים. מגרשי החנייה עמוסים במכוניות בצבעים שחוזרים על עצמם – שום ייחודיות, שום סימן היכר – כולן אותו הדבר. בתי הפרברים אליהם מגיעות המכוניות בסוף היום – שורות שורות של בתים דומים, עם החניה והדלת הסגורה והחלון שאפילו לא רומז על חיים בתוך הבית. והכל חשוך ונטול צמחיה וצבע. למקום הזה מגיעים בסוף היום, אחרי העבודה. והמקום הזה שקט וחשוך ועצוב וחסר חיים ותכלית לחלוטין.
טיול בשכונה יגלה לנו את שורות הבתים החשוכים והקניון הזוהר במרכז. החיים מתקיימים שם, בתוך הקניון. שם אפשר לקנות הכל. שם צבעוני וזוהר. שם שמח ויש מה לעשות. אבל גם שם אין אפילו רמז לחיים אנושיים. הכל סטרילי, מסודר, עשוי מבטון, קשה, אין חומרים רכים, אין תנועה ברחובות. רק המצלמה משוטטת שם, חגה מעל הריבועים העצובים.
Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp by Sven Pahlsson
Sprawlville or Life at the Highway Exit Ramp by Sven Pahlsson
ב- Shopping Paradise פולסון נכנס פנימה לתוך החנות, מטיח בפרצוף את טיבה האמיתי של תרבות צריכה מטורפת, כולה בצבעים חזקים ועשוייה מפלסטיק, מסחררת בכמויות הבלתי נגמרות של מוצרים שמציעה לנו. הסרט מתחיל כשהמון מוצרים צבעוניים נזרקים אל קדמת המסך, כמו גשם מאוד לא נעים הם נופלים ומאיימים להטביע אותנו. ואז מתחיל הטיול במסדרונות הסופר האינסטפי הזה. טיול מסחרר, מעורר בחילה. מיליוני מוצרים מסדורים על מדפים, בתוך חלל נטול אישיות ונטול צלם אנוש. חלל שהוא מוכר לכולנו. הרי כל סופר נראה בדיוק אותו הדבר. מוצרים זועקים מהמדפים, מבטיחים הבטחות, מנסים לשכנע, מציעים מבצעים. רק תקנה אותי. בוא תקנה אותי.
בטיול המעגלי הזה בתוך הסופר רואים גם מדפים מתרוקנים, ועגלות נדחפות לפינה של חדר ונערמות אחת על השניה.
הכל נמצא שם. רק אנשים אין. אתה בא וקונה מה שמציעים לך, מה שמסודר על המדפים. זה נראה כאילו יש המון אפשרויות בחירה. אבל כשמתקרבים ובוקדים בעיון, רואים שלמעשה הכל עשוי מאותו פלסטיק צבעוני ולא אישי. אתה אוכל מה שמאכילים אותך.
"Shopping Paradise , 99 Cent Heaven, a Search For a Better Life and the Lowest Prices Ever by Sven Pahlsson"
4 Comments
גלעד
3 ביוני 2004 at 12:42קיבלתי את הרושם שהגישה שלך ליצירות האלו היא מעט פשטנית. את היצירות של פולסון לא חייבים לראות רק כביקורת על אובדן האנושיות והכיעור של החברה המודרנית, אלא אולי גם כניסיון לבודד את היופי שבה. אם בוחנים רק את המימד האסתטי בלבד אני חושב שיש משהו נקי ונישגב במרחבים האינסופיים של מכוניות ומוצרי צריכה.
אנדי וורהאול אמר – "המקום הכי יפה בניו-יורק הוא מקדונלדס , המקום הכי יפה במוסקווה הוא מקדונלדס, המקום הכי יפה בפאריז הוא מקדונלדס…"
אליסיה
3 ביוני 2004 at 14:05לא הייתי קוראת לזה גישה פשטנית.
בכלל.
ואני לא אומרת ש"חייבים לראות את זה כביקורת. כך אני רואה את הדברים.
אישית, אני לא רואה שום יופי בסוג כזה של אסטטיקה.
אני ראיתי את הפן הביקורתי ולצד הזה התחברתי.
ובאשר לאנדי וורהול – גם אצלו יש פן ביקורתי באופן
ההסתכלות שלו על החברה והתרבות האמריקאית.
טלי
4 ביוני 2004 at 8:17מהתמונות שהבאת כאן (עוד לא הספקתי להיכנס ללינקים אבל זה נשמע מעניין ואולי אעשה זאת בהמשך) יש תחושה שהוא מנסה להצביע בעיקר על המלאכותיות ה'צעצועית' של הבתים, המכוניות, והקניון. הכל נראה כמו דגמים ממוחשבים או לגו, ואכן זועק, כמו שאת כותבת, את חוסר האנושיות.
מזכיר לי מאוד את סצינת השיחה במסעדת המזון המהיר של נינו ב"מומו" של מיכאל אנדה (התנ"ך שלי כבר הרבה שנים).
אני חושבת גם שגילעד מהתגובה הראשונה מפספס את האירוניה במשפט של וורהול.
ליאור
6 בדצמבר 2004 at 14:34הדבר הכי ברור לי כשראיתי את הצילומים היה בעצם ההבנה של עד כמה הדבר הזה גדול. הדבר הזה של התרבות בה אנו חיים והיחסים בינה וביננו. הצרכנים אל מול מרחבי הצריכה האין סופיים. ישנה אשלייה מסויימת של חופש בחירה ענק בין כל שלל המוצרים המוצעים ונשטפים מול עיננו במעין ספירלה הולכת וחוזרת, ספירלה הממחזרת את עצמה, ופה כל העניין משום שאין פה בחירה. יש פה דפוס חוזר של אשליית בחירה שפולסן מצליח להראות זאת בצורה טובה ומשכנעת בתצלומיו.