בלוג

נא לגעת באמנות

לטיסיה בולו נולדה בקנדה. ישראל היא מקום מגוריה, אבל היא נוסעת הרבה מאוד לחול. משפחתה מפוזרת בקצוות שונים של העולם.

סוג של נוודית, בעלת שורשים שצומחים לרוחב ובאים מהעומק.

כשהיא מדברת על העבודה הצילומית שלה, לטיסיה מסבירה את היעדר האנשים בצילומים שלה בכך שהיא מעדיפה לצלם את מה שהאנשים משאירים מאחוריהם, את מה שהאנשים יצרו, את הנתיבים שלהם, את דרך המחשבה שלהם . שאריות.

© Laetitia Boulud lady moon to send

הצילומים של לטיסיה הם אורבניים, אפשר להריח את העיר בצילומים שלה. אפשר להרגיש את הדופק המהיר של העיר בצילומים של לטיסיה.

האנשים, אם בכלל קיימים בצילומים, הם חלק מהנוף האורבני, הם לא מזוהים כאנשים בודדים בעלי תווים מוגדרים. הם נראים כמו סמל לאנושי.

העבודות של לטיסיה הן כמעט כולן רצפים של שתי תמונות. שתי תמונות, שצולמו אחת אחרי השניה. או אחת לפני השניה.

הרצף הצילומי התגלה לה פעם כשהייתה נותנת סרטים לפיתוח. אז אפשר היה לקבל את הסטריפ המקורי, כמו נגטיב מודפס מלמעלה למטה. זה היה פס ארוך של 36 תמונות., עוד לפני שהמכונה חותכת את הפריים.

לפתע לטיסיה ראתה מה צילמה אחרי מה.

פתאום היה לה ברור איך המוח חושב לינארית. ברגע שלטיסיה קלטתה את הקסם, כבר לא יכלה לחזור על הרצף התודעתי הזה בכוונה כי המודעות כבר הייתה חלק מהעבודה.

היום, החיבורים הם יותר אקראייים , אך תמיד לקוחים מאותו יום או אותו הלך מחשבה . הרצף קיים. אקראיות כבר לא.

 

© Laetitia Boulud free love

שני צילומים, אחד אחרי השני מהווים עבור לטיסיה שלם אחד. החיבור בין שני הצילומים הוא המהות של העבודה שלה. היא לא מתכננת מה בא אחרי מה, לפחות לא באופן מודע.

הם כמובן מצולמים מנקודת המבט של לטיסיה, ויש בהם את הידע שלה, את הרגישויות שלה. את מה שהיא רואה ומה שהיא מחליטה להכניס לתוך הפריים.

הם מהווים את הכאן ועכשיו“. את הרגע המסויים הזה בו התמונה צולמה.

ואולי היא הניחה את המצלמה ולא צילמה שבוע. אבל הפריים הבא, יהיה המשכו הטבעי של הפריים הקודם במצלמה.

© Laetitia Boulud wondering

הרגע המסויים הזה, בו פיסת מציאות נלכדת בתוך המצלמה, הוא רגע אחד ויחיד שלא יחזור לעולם. הפריים שיבוא אחריו הוא רגע אחד ויחיד אחר שנלכד במבטה של לטיסיה. החיבור בין שני אלה יוצר רגע אחד יחיד ומיוחד, שכבות של מחשבות מונחות אחת על השניה, תודעתה של לטיסיה שהפכה לדימוי.

הרצפים האלה לוכדים בתוכם מהות מחשבתית, מהות של מבט, של תפיסת עולם. מהות של רגע אחד יחיד ומיוחד, ללא שיאים, ללא סיפורים דרמטיים, “גדולים מהחיים“.

ובמילים של לטיסיה: “לזרם התודעה אין סימני קריאה. רק קו אחד ארוך שמכה במקצב שונה“.

כל נגיעה של לטיסיה ברגע המסויים והמיוחד הופכת את החוויה לטוטלית, לעמוקה, לאינטנסיבית. החוויה היא שלמה כאשר כל רגע הוא אותו רגע אחד ויחיד ומיוחד.

You Might Also Like

5 Comments

  • Reply
    יעל ברזילי
    11 במאי 2009 at 22:32

    אהבתי את החיבורים מאוד, כדי שזה יצליח צריך להיות מישהו עם ראיה מאוד עיקבית (וגם בקשת הצבעים יש התאמה מפליאה)
    מעניין גם שהיא עובדת עם פורמטים שונים.

  • Reply
    רוני
    12 במאי 2009 at 0:13

    אני מעריצה את היכולת שלה להתחייב – אני עושה זוגות. זה יפה.
    באתר שלה יש כמה שאהבתי לא פחות מאלה שכאן – אבל הבחירות שלך גם הן מעניינות, במיוחד המונוכרומטיות הכללית שלהן.

  • Reply
    מירי
    12 במאי 2009 at 9:22

    איזה יופי של קונספט, הצימוד הזה. הצימוד גם שובר את הרצף ‘הטבעי’, אבל בוזמנית מקיים אותו באופן אחר, כחלק מרצף תודעתי. אני חושבת שמה שעומד בבסיס של זה הוא חוויית הפרידה ההכרחית של היוצר מיצירתו לאחר שהושלמה – הלחיצה על הקליק מבשרת פרידה, בבנייה הזו היא מנסה לדחות את הפרידה באמצעות תוספת זמן, מקום, מבט.

  • Reply
    שרון רז
    12 במאי 2009 at 13:31

    מעניין, מקורי, טוב

  • Reply
    נורי
    12 במאי 2009 at 20:38

    כתבה מעניינת וקונספט אמנותי מעורר השראה

Leave a Reply