בלוג

משה גרשוני – חתן פרס ישראל בתחום הציור 2003

אמנם הסערה כבר מאחורינו, אבל הדיון על הנושא הוא עקרוני במידה רבה ונראה לי, חשוב לעלות אותו.
ועדת השופטים לפרס ישראל 2003 החליטה להעניק את הפרס בתחום הציור למשה גרשוני. יצויין, כי ועדה זו היא ועדה מקצועית.
מכתב הודעה על קבלת הפרס נשלח אל גרשוני וכך הוא השיב: “אני שמח וגאה לקבל פרס ישראל לציור….לא אוכל לבוא ולקחת חלק בטקס הענקת הפרסים. לא הזמן לטקסים וחגיגות”.
היה מי שחפר ומצא בתקנון הפרס סעיף המדבר על חובת השתתפות בטקס על מנת לקבל את הפרס.
בהסתמך על סעיף זה, שרת החינוך החליטה לשלול מגרשוני את קבלת הפרס. גרשוני עתר לבג”ץ בדרישה לקבל את הפרס שלא בנוכחותו. בסופו של דבר, בג”ץ פסק נגד גרשוני והוא לא קיבל את הפרס.

אין ויכוח על כך שגרשוני ראוי לקבל את הפרס. הוא  אמן חשוב ומרכזי בארץ. המחלוקת היא על תכנים. לא על היותו אמן שמגיע לו פרס יוקרתי.
גרשוני הוא אמן פוליטי. הוא מעולם לא הסתיר את דיעותיו. העבודה שלו ברובה משקפת את דיעותיו הפוליטיות.
אין לי יומרות לנתח את העבודה המסועפת והמורכבת של גרשוני. אני רוצה להתמקד אך ורק בנושא שלדעתי הוא הרלוונטי: גרשוני מתנגד באופן נמרץ ותקיף לכיבוש. הוא חושב שהממשלה הנוכחית מעודדת את הכיבוש ולא עושה צעדים משמעותיים על מנת לסיימו. לכן, הוא לא היה מעוניין לבוא אל הטקס כדי לקבל את הפרס. הוא לא רצה להיות במעמד בו הוא מחוייב ללחוץ את ידיהם של השרים בממשלה. והוא גם אמר זאת בקול.

המעשה שגרשוני עשה הוא מעשה פוליטי. עבודתו האמנותית פוליטית. האמירה שלו פוליטית וחד משמעית.
גרשוני מערב את הפוליטיקה ואת דיעותיו הפוליטיות בעבודה האמנותית שלו.

לכן, הפעולה שהוא עשה היא פעולה אמנותית פוליטית. הוא עושה מעשה אמנות גם בעצם סירובו ללחוץ יד של שר בממשלה, גם אם זה לא “נראה” כעבודת אמנות. סוג כזה של מעשה אמנותי יכול להיות בעייתי כאשר מנסים לפרש אותו, לנתח אותו. זה לא ציור, זה לא פסל, זה לא מיצב ואפילו לא מיצג. זו פעולה משמעותית בתכנים שלה. גרשוני הרי לא פוליטיקאי, והוא עשה פעולה שיכולה להתפרש כפעולה של פוליטיקאי.
אבל גרשוני הוא אמן, והאמירה שלו היא אמנותית. התוכן שלה הוא פוליטי.
קצת מבלבל, אולי, קצת קשה לרדת לעומק, אולי, בעיקר כאשר לא מכירים את הפעילות האמנותית הכוללת של גרשוני. אבל, לדעתי, אי אפשר להפריד אותה מגוף העבודה האמנותי של גרשוני, מהתכנים בהם הוא עוסק לא מהיום.

נשאלת השאלה, אם כן, למי יש סמכות לקבוע שאסור לגרשוני לבצע פעולה אמנותית פוליטית?
הרי – ועדה מקצועית קבעה שמגיע לו פרס על פועלו האמנותי. בועדה זו לא יושבת שרת החינוך וגם לא השופטים שדנו בעתירה של גרשוני. גם לא מיכאל איתן, יושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט, שקיבל את החלטת השופטים. יושבים שם אנשים שמכירים את פועלו של גרשוני בשנים הרבות שהוא פועל בשדה האמנותי. להם הסמכות לקבוע מי הם האנשים המובילים בשדה זה ולמי מגיע פרס בסדר גודל כזה.

על כן, השאלה הבאה היא קשורה להתנהלות הדמוקרטית של מדינה חופשיה ומתוקנת: האם יש לממשלה או לבתי המשפט הסמכות לקבוע, מה יהיו התכנים בהם יעסקו אמנים, האם הם לגיטימיים, מותרים לפרסום או לא?

You Might Also Like

15 Comments

  • Reply
    שוקי
    20 במאי 2003 at 2:17

    יש בעיה עם הטיעון שלך אליסיה. ההתנהלות של גרשוני יכולה אולי להתפרש כאקט אמנותי, אבל הענקת הפרס היא לא אמנות ואי-הענקת פרס היא לא מניעת אמנות. אם המעשה האמנותי של גרשוני הוא לא לבוא, אף אחד לא יכול למנוע ממנו. אבל אם האמנות שלו היא לקבל את הפרס ולא לקחת אותו, הוא לא יכול לדרוש מאחרים שיסייעו לו לקחת חלק באקט האמנותי הזה.

  • Reply
    אליסיה
    20 במאי 2003 at 9:19

    אז זהו, שהענקת הפרס היא כן חלק מההוויה הפוליטית. מה שאני אומרת הוא, שכאשר הוא החליט לא להגיע לטקס וגם טרח להסביר למה, הוא עשה מעשה שקשור לאמנות שלו, שהיא פוליטית. הפרס הוענק לו על ידי ועדה מקצועית, שקבעה שמגיע לו. למה הוא חייב להגיע פיזית לקבל את הפרס?
    הוא נאמן לתפיסת עולמו, לא רוצה להיות נוכח בטקס.
    ומה שנמנע ממנו למעשה הוא להביע את העמדה הפוליטית שלו, כחלק ממעשה האמנות שלו.

  • Reply
    יולי
    20 במאי 2003 at 10:41

    http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/478/497.html
    מתוך שישי/אדם ברוך האחרון – גרשוני.

  • Reply
    איתי בנר
    20 במאי 2003 at 12:02

    עם כך שאת פוטרת את גרשוני בלא כלום, רק בגלל שהוא אמן.

    ואנוכי? לו ועדת הפרס היתה מוצאת אותי ראוי לקבל את פרס ישראל על פועלי בתחום ייבוש הביצה האינטרנטית בישראל, ואנוכי הייתי מביע ביקורת על הממסד הממשלתי ומסרב להגיע לאסוף את הפרס, אבל עומד על זכותי לקבל אותו – האם גם אז זו פעולה אמנותית?

    אני משיב – לא. זו לא פעולה אמנותית, זו פעולה מצפונית. וכשהמצפון מעורב, מאוד לא ברור לי איך יש מי שחושב שאפשר גם לקבל את הפרס, וגם לירוק על מי שנותן אותו. זה הרי ממש לא מוסרי וממש לא מצפוני.

    לו גרשוני היה חושב על פרס ישראל בפרס מיותר ולא חשוב – הרי ששמורה לו הזכות לסרב לקבלו, וייטב לכולם. אך מכיוון שהוא עדיין מעוניין להיחשב כמי שזכה בפרס ישראל (התבטא על כך שבכוונתו להציג את עצמו כחתן הפרס) – הרי שהוא רואה בפרס חשיבות. ועל כן – שיתכבד ויבוא לקבל את הפרס כמו שצריך.

    אנא, אל תעשי לו הנחות רק כי הוא אמן. אמנותו של גרשוני אינה פוטרת אותו מלהיות בן-אדם כמו כולנו.

  • Reply
    אליסיה
    20 במאי 2003 at 12:58

    לא, לא עשיתי לו הנחות. אני חוזרת ואומרת, שמכיוון שהוא מערב פוליטיקה באמנות שלו, הסירוב שלו להגיע לטקס הוא חלק מהעבודה האמנותית שלו.
    ואני לא מבינה למה חייבים להגיע לטקס וללחוץ את ידיהם של שרים, כאשר הוא מתנגד להתנהלות המדינית -פוליטית שלהם. נכון שאנחנו חיים בדמוקרטיה, אבל נעשים עוולות לא קטנות בשמה.
    הרבה אמנים בעולם הובילו מהפכות במדינותיהם, ביטאו את “צעקת העם”.
    אנחנו ארץ מוקפת אויבים, לכן יש תחושה שצריך להתלכד ולא להתנגד לממשלה. אבל, אם אני חושב שהממשלה עושה מעשים שאני לא מסכים איתם, אסור לי להגיד את דעתי? אסור לי להיות אמן נחשב ומוערך בגלל שאני מביע את דעתי?
    מעבר לכך, זוהי פרשנות שלי (אם כי לא רק) שהייתה לה כוונה גם לעורר סוג של דיון מסביב לנושא.

  • Reply
    סג
    20 במאי 2003 at 14:47

    האם קבלת הפרס (בלי או עם להגיע לטקס) אינה כשלעצמה שיתוף פעולה עם ממסד שגרשוני מנגד להתנהלות המדינית-פוליטית שלו?
    מעבר לתכנים הפוליטים או האמנותיים של האקט של גרשוני, מדובר כאן בדבר מאוד יחודי. גרשוני קובע כאן את התנאים הפרטיים שלו לקבלת הפרס. זה כמו שאני ארצה לקבל את הארנונה שלי של על טופס ירוק זוהר.
    במידה מסויימת זה מכעיס, ובצדק.
    הוא היה עושה בחוכמה אילו היה מסרב לקבל את הפרס. אין דבר פשוט ומחאתי יותר מזה. זוהי אומנות אמיצה ומשמעותית באמת.

  • Reply
    שוקי
    20 במאי 2003 at 18:02

    אליסיה, בואי ואומר לך מהי הבעיה כאן לדעתי. נכון, נטילת הפרס מגרשוני שמה ללעג את מניעיו ואת הוועדה שהעניקה לו את הפרס. מנקודת המבט שלו הוא צודק לגמרי כשהוא לא מעוניין ללחוץ יד כזו או אחרת, אבל מאמין שהוא ראוי לקרדיט שקיבל.
    אבל כל המצב הזה לא היה מתקיים לולא היה מדובר מלכתחילה בוועדה ובפרס שקמו מכספי הממסד ובחסותו.
    אני בעצם מרחיב בזה את דבריו של איתי: גרשוני מסרב להיות אמן מטעם, אבל רוצה לקבל פרס מטעם. ישנה כאן אותה בעיה שקיימת עם אגודות האמנים למיניהם, עם תקצוב ממלכתי של יצירה אמנותית וכן הלאה.
    נניח לשם הדיון שאני אמן מוכשר, אבל תחום היצירה שלי, או סוג היצירה, או אפילו דעותיי, עומדים בניגוד מוחלט לכל הנורמות והתפיסות המקובלות היום – גם בממסד הפוליטי וגם בממסד האמנותי. הרי אף וועדה לא תעניק לי פרס, אף קרן לא תעניק לי מימון, ואיש לא ידע על קיומי לעולם. יותר מזה – עצם המימון של אמנות שכן מקובלת על מי שהיא צריכה להיות מקובלת, לא רק מפלה אותי לרעה אלא גם מקטין את סיכויי לחשוף את האמנות שלי אי פעם.
    וזה לא עניין חדש. מישהו שאני מכיר עומד היום בראשות אחד מהגופים האלה שמאגדים אמנים. כדי להגיע לתפקיד, הוא עסק במשך 40 שנה לא רק ביצירה, אלא גם בפוליטיקה. כי לפני 40 שנה, האנשים שהחזיקו בתפקידי המפתח לא רצו להכיר בו וביצירתו, לא רצו לפרסם את ספריו, והוא הלך והקים הוצאת ספרים רק כדי ששיריו יוכלו לראות אור. היום הוא זוכה להכרה בינלאומית.
    לכן, אני אומר בצער, שספק אם המדינה יכולה להיות פטרון אמנויות. שעצם המימון של היוצר ושל הוועדה שקובעת שהוא ראוי לפרס, הופך את הכל ל”מטעם”. זו חרב פיפיות, ומקרה גרשוני הוא דוגמא לא ייחודית לזה.

  • Reply
    אליסיה
    20 במאי 2003 at 21:22

    המדינה אמורה לתמוך באמנות מבלי להתערב בתכנים שהאמנים גם אמנים שמתנגדים לממסד באופן קיצוני (אבל לא רוצחים את המנהיגים, כמובן)
    מייצרים. אם ההורים שלי משלמים לי את הלימודים – הם רשאים לקבוע באיזו קריירה אני אבחר?
    אבוי לצורה של האמנות בארץ אם הממסד יקבע איך היא תראה ומה היא תגיד

  • Reply
    דור
    21 במאי 2003 at 23:27

    את טוענת לצורך של המדינה לתמוך באומנות מבלי להתערב בתכנים שהאמנים מציגים – וזהו מהות הפרס שהעונק לגרשוני מלכתחילה, פרס לאומנות שמאלנית מטעם ממשלה ימנית, מה יכול להיות יותר בלתי-מתערב מזה?

    אם גרשוני היה בא, אומר תודה, והולך הביתה הכול היה נגמר בשקט.

    אבל לא, במקום לקבל את הפרס בשקט, ואת ההוקרה הממלכתית(של הממלכתיות ה-ימנית הנוכחית) הוא עירב בזה את הנטיות הפולטיות שלו.

    אם מסכמים הכול, מגיעים למסקנה שהפרס היה א-פוליטי עד שגרשוני הפך אותו לפוליטי.

    וזאת סיבה מספיק טובה כדי לשלול אותו ממנו.

  • Reply
    שוקי
    22 במאי 2003 at 2:19

    ההשוואה שלך את יחסי האמן והמדינה ליחסי בן עם הוריו היא מעניינת, אבל האם היא נכונה?
    כולנו היינו רוצים לחיות במדינה שמעניקה לאמניה את החירות ליצור. השאלה היא האם ייתכן בכלל דבר כזה.

  • Reply
    אליסיה
    22 במאי 2003 at 14:33

    ההשוואה בטח לא מדוייקת ומקבילה, חיפשתי דרך להמחיש את הנושא במשהו שמוכר יותר מחיי היום יום, הרי לא כל אחד יוצר ואמנות בוערת לו בעצמותיו.
    אני חושבת שחייב להיות דבר כזה. שהמדינה חייבת להעניק לאמניה את החרות ליצור וגם לתמוך בהם, ולא לקבוע את התכנים שלה.

  • Reply
    שוקי
    23 במאי 2003 at 0:52

    השאלה, אם להיות כנים, היא עד כמה אדם יכול לנשוך את היד שמאכילה אותו, והאם יש סיכוי שאמנות ממומנת תהיה מאה אחוז נקייה מהתקרנפות. לא שאין שיקולים זרים והשפעות בכל עבודה ובכל תפקיד שבו נדרשים טוהר מידות ויושר אינטלקטואלי, אבל מה נגוע יותר בכל הרע שבעולם מאשר הפוליטיקה. ואם לא מערכת המשפט, ואם לא העיתונות, אז מה חוץ מהאמנות יכול להיות מקום לביקורת?

  • Reply
    אליסיה
    23 במאי 2003 at 15:11

    אולי אני קצת נאיבית , אבל לא צריך להיות קשר בין מימון או תמיכה באמן לבין שליטה על התכנים של האמנות שלו. יכול להיות שבגלל הרקע הפרטי שלי (ראה הסידרה שכתבתי על סיפור האמהות בארגנטינה) אני קצת יותר “לוחמנית” ובלתי מתפשרת באשר להגבלות על חופש הדעת וההבעה, אבל גם התקשורת ומערכת המשפט קשורות לממסד, ובכל זאת לא מהססות לבקר אותו. אז למה האמנים צריכים להיות זהירים יותר?

  • Reply
    אליסיה
    23 במאי 2003 at 15:14

    אולי אני קצת נאיבית , אבל לא צריך להיות קשר בין מימון או תמיכה באמן לבין שליטה על התכנים של האמנות שלו. יכול להיות שבגלל הרקע הפרטי שלי (ראה הסידרה שכתבתי על סיפור האמהות בארגנטינה) אני קצת יותר “לוחמנית” ובלתי מתפשרת באשר להגבלות על חופש הדעת וההבעה, אבל גם התקשורת ומערכת המשפט קשורות לממסד, ובכל זאת לא מהססות לבקר אותו. אז למה האמנים צריכים להיות זהירים יותר?

  • Reply
    שוקי
    24 במאי 2003 at 19:27

    אני לא יודע מה זה אומר שהתקשורת ומערכת המשפט קשורות לממסד, אבל מי אמר שהן נקיות משחיתות ושיקולים זרים? אדרבא: כבר אבותינו אמרו שמקום המשפט שם הרשע, כי במקום שבו יש אינטרסים ספק אם יכול להיעשות צדק. נכון שלא צריך להיות קשר בין מימון או תמיכה לבין שליטה, אבל בחור בשם מארכס (וגם וובר, ועוד כמה) עשה קריירה מהטענה שיש קשר.

Leave a Reply