בלוג

מכפלות : מיכל חלבין

באחת הסצנות בסרטו המופתי של אנטוניוני, “יצרים” שוכבת הדוגמנית ורושקה על רצפת הסטודיו, פרוסת ידיים, מתמסרת באופן מוחלט לצלם (דמות שכנראה מבוססת על הצלם דייויד ביילי) שרוכן מעליה. הסצנה הזו אינה משתמעת לשתי פנים, ומותירה את הצופה עם תחושה חזקה שיש בכוח של הגבר האוחז במצלמה (“הכלי”) להכניע את האישה המצטלמת, גם אם היא היפה בנשים. הפעולה הזו של הצילום, בקונטקסט של צילום אופנה, היא לחלוטין מינית, האישה הכנועה, הגבר הכובש.

blowup 1966

כמעט 30 שנה מאוחר יותר, רוברט אלטמן מצייר תמונה סטירית של עולם האופנה, שהפך לתעשיה משומנת ומתוקתקת שמגלגלת מיליונים (“משהו ללבוש” – 1994) . השפעתן של שלוש הנשים החזקות של עולם האופנה עצומה. הן מנהלות בשלושה מגזיני אופנה מרכזיים וחשובים. ובכל זאת, הן עושות הכל, תוך ויתור מוחלט על כבודן העצמי, כדי לגייס את הצלם החם של אותה תקופה ולהחתים אותו למגזין שלהן. שוב, הצלם הכל יכול. נציג האלוהים מאחורי העדשה.

במציאות, אכן יש לצלם כוח עצום בתעשיית האופנה. על פיו יישק דבר. בייחוד כשמדובר בשוק האופנה, אין קלישאה נכונה יותר מ”תמונה אחת שווה אלף מילים”. כשהמוצר שלך נראה סקסי, נוצץ, מושך, יפה, אין צורך במילים נוספות. הוא ימכר. אין אופנה בלי צילום. ואופנה עם צילום טוב זו אופנה נראית, נחשקת.

מאז העשור הראשון של המאה ה- 20 הצילום הוא מרכיב מרכזי במגזיני האופנה. צלמים כמו אדוארד סטייכן, ססיל ביטון, אירווין פן, ריצ’ארד אבדון, סטיבן מיזל ואנני לייבוביץ הם צלמים מוכרים בכל העולם, במידה רבה בזכות עבודתם בעולם האופנה.

© Edward Steichen 1926

הבחירה של בית האופנה הישראלי קום איל פו במיכל חלבין להשקת קולקצית הקיץ 2010 היא בחירה מעניינת, והחלטתה של חלבין לצלם אנשים בעלי מראה אנדרוגני היא לחלוטין לא סתמית. התוצאה, צילומי אופנה מרהיבים ביופיים, מוקפדים עד הפרט האחרון. צבעוניים, חזקים, הקומפוזיציות נקיות ומעולות. הסטיילינג מדוייק להפליא. הבגדים יפים, הגימור שלהם יפה, הכל טיפ-טופ.

אבל,

הם מטרידים. אין כאן יחסי אובייקט (ית)-צלם “מסורתיים”. אין נכנעת-מכניע. אין בכלל הגדרה ברורה של האנשים שמוצבים מול הצופה! המצולמים מזמינים את הצופה להביט פנימה ולבדוק: ככה נראית אישה? דוגמנית? מה זה השיערות האלה על הרגליים? ולמה אין לה שדיים שופעים ומדהימים? זה לא גיברת, זה אדון… אבל זה באמת אדון?

© מיכל חלבין

שאלות רבות עולות בצפייה בתמונות. שאלות שעיסוקן בהוויה המגדרית, בקוטביות של גבר אישה, במה ואיך נכון ולא נכון מבחינת התנהגות של המינים.

חלבין היא לא האמנית הראשונה ובטח לא האחרונה שעוסקת בשאלות מגדריות בצילום שלה. כבר בתחילת המאה הקודמת קלוד קהון עסקה בשאלות מגדריות – היא צילמה את עצמה הן כגבר והן כאישה, ואחריה רבים ורבות עסקו בשאלה זו.

Claude Cahun

מאז פרסומה של טוויגי כדוגמנית על, הדרישה של עולם האופנה להציג נשים יותר ויותר רזות הלכה וגברה. הדוגמניות נראות כחושות עד כדי טשטוש המאפיינים הנשיים הבולטים לעין: כשהרזון קיצוני כל כך, אין שדיים. וכשאין שדיים, ההבדל בין המינים הולך ומטשטש. הדוגמנים והדוגמניות של חלבין הם לא נשיים ולא גבריים. מין הכלאה שבין לבין. ובתוך כל זה, אי אפשר שלא לראות את ההומאז’ לצלמת דיאן ארבוס, שצילמה אנשים חריגים, בשולי החברה, בעלי מאפיינים “לא רגילים”.

מתוך: מכפלות, מיכל חלבין

הבחירה של קום איל פו מפתיעה באומץ שלה. השילוב הזה, בין אמנות לא מתנחמדת, ששואלת שאלות ומתריסה נגד עולם האופנה, יכולה להיות מסוכנת לעסקים.

אבל, ההתנהלות של בית האופנה הזה, מצביעה מצד אחד על חושים עסקיים מחודדים, ומצד שני, על אג’נדה חברתית, שיש בה אקטיביזם עם נגיעה ברדיקלי. לאורך השנים אפשר לראות תפיסה שיווקית שמאמינה באמת ובתמים שמקומה של האישה בחברה (ובעסקים) זהה לזה של הגבר, מקפידה ליצור קמפיינים פרסומיים שמכבדים את גופה ונפשה של האישה, אינם מחפיצים אותה. גיבוי של המילים הגדולות במעשים.

מתוך: מכפלות, הכניסה לתערוכה

את התערוכה אצרה ד’ר קציעה אלון וכאן אפשר לקרוא את הטקסט שאלון כתבה, שמלווה את התערוכה.

 

You Might Also Like

5 Comments

  • Reply
    טלילה
    5 במאי 2010 at 10:38

    מרתק, תודה!

  • Reply
    קרן אור
    5 במאי 2010 at 11:11

    קום איל פו מקום של צביעות! לא של צבע נשי!
    זה מאוד יפה שקום איך פו חרטו על דיגלם פמיניזם אמיתי ואכן לעיתים פועלות במגרש הזה. אך האם אין זו צביעות להגיד פמיניזם זה טוב קרי נשים חכמות חזקות ועצמאיות פועלות ללא מגבלות ובאותה נשימה לגבות מחיר אסטרונומי על הבגדים שלהם? זו צביעות. שחרור האישה משמעו גם לא להיכנע לכל מיני תכתיבי אופנה יקרים שמקומות כאלה מנסים למכור לנו בתחפושת של בגד נוח מחומרים טבעיים.

  • Reply
    קרן אור
    5 במאי 2010 at 11:13

    חוץ מזה אכן מיכל חלבין מוכשרת ויצא פרויקט מרתק. כולל כל ההיסטוריה בנושא שהבאת בצורה כל כך מעניינת.

  • Reply
    יאיר
    7 במאי 2010 at 19:30

    סקירה מענינת, תודה על השיתוף.

  • Reply
    לוסי אלקויטי
    11 ביולי 2011 at 13:14

    מאוד מעניין. אני חושבת על הבחירה של קום איל פו שהיא דומה יותר לבחירות של בנטון במסעי הפרסום שלהם. אבל כמו שכתבה קרן אור המחירים שלהם לא מצביעים בדיוק על הכיוון החברתי.לא בטוחה לגבי המחוייבות החברתיתי שלהם וזה מצלצל יותר כניצול של בטוי חריג לצרכים הפרסומיים. הקמפיין יפה כי חלבין מוכשרת בטירוף וכך משדרגת אותם.

Leave a Reply