מונח דומם

אי שם בתחילת שנות התשעים הייתי סטודנטית לצילום נלהבת בקמרה אובסקורה.

אחד הנושאים בשיעורי הביקורת של איל בן דב – אחד המורים האהובים והמשמעותיים שהיו לי – היה ה"צילום המטופל".

ככל שלמדתי, כך הבנתי יותר לעומק את מהות הצילום. והבנתי את הקשר שלי לצילום.

אני רואה ביצירה צילומית תוצאה של תכנון, מחשבה, טכניקה, התכוונות. שילוב של ציור וצילום, או כל סוג של התערבות ידנית בצילום נראה לי כחלק מתהליך העבודה האמנותית.

המשמעות של צילום מטופל הוא התערבות בצילום, אם על ידי גזירה והדבקה וצילום מחדש, מחיקה, ציור וצביעה, תפירה, וכל שילוב אחר של צילום ומדיום אחר.

במסגרת הנושא הזה הראו לנו את הצילומים של שוש קורמוש. מאוד אהבתי את הצילומים שלה.

אז, כסטודנטית, וגם היום, כשביקרתי בתערוכה שלה במוזיאון הצילום בתל חי.

שוש קורמוש בוחנת את תרבות אירופה של ראשיתה ומחציתה של המאה ה– 20. היא בודקת את המאפיינים החומריים כמו רהיטים, כלי אוכל, ביגוד וחפצים אורנמנטליים; כמו גם מנהגים, טקסים ונימוסים חברתיים ואת מושג היופי.

 

במהלך הלימודים נחשפנו לראשונה לפוטושופ. היום זה נשמע כמו לדבר על האדם הקדמון, אבל עוד לא עברו 20 שנה מאז הושיבו אותנו מול מחשבי מקינטוש ולימדו אותנו את הפלא החדש הזה. אז בכלל לא דובר על אלטרנטיבה לחדר חושך או לצילום המטופל. אבל כבר בגירסאות הראשונות של הפוטושופ אפשר היה לראות חלק מהטכניקות הצילומיות המוכרות– כמו גזירה והדבקה של חלקים מתמונה אחת בתמונה אחרת (רק שזה לקח הרבה יותר זמן במחשבים האיטיים מאשר במעבדה, בלי ריח הכימיקלים הממכר).

קורמוש עבדה בצורה ידנית: גזרה, הדביקה, צילמה מחדש והדפיסה בחדר החושך את העבודות שלה. הצילומים שתלויים בתל חי הודפסו על נייר, בהדפסה ידנית, בניסיון להגיע לתוצאה דומה לזו ששוש קורמוש הייתה מגיעה אליה אם היא הייתה חיה.

העין הבוחנת, הרגישה, העוסקת בפרטים, בפריטים היומיומיים, הנשיים, של קורמוש; יוצרת דימויים שמזמינים את הצופה להתבונן בהם שוב ושוב, לשקוע בפרטים, לגלות עוד נדבכים, ללכת שבי אחרי היופי, הסדר, הניקיון, האסטטיקה המתבוננת שמייחדת את שוש קורמוש.

שוש קורמוש (1948-2001)

מונח דומם

המוזיאון הפתוח לצילום בגן התעשייה תל-חי

אוצרים: נעמה חייקין, אמון יריב

עד ה– 26/10/2008