בגיל 11 עליתי לארץ ולא ידעתי שהייתה שואה. בארגנטינה ידעתי שאני יהודיה, ובכך הסתכם הקשר שלי ליהדות. העלייה שלנו לארץ נבעה מתוך הרצון של אמי לחיות לצד אחותה, ולא ממניעים אידאולוגיים. וכך, כשלקחו אותנו בכיתה ז' להצגה על אנה פרנק, נתקלתי לראשונה בחיי בשואה. לא מיד הבנתי באיזה אירוע עצום מדובר, אבל הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהסיפור הבודד והמיוחד של אנה, וחשתי הזדהות מוחלטת ומיידית עם הילדה הזו, שהייתה בת גילי, שכתבה יומן כמו שאני כתבתי. בימים הבאים היא חיה בדמיוני, יכולתי לחוש ממש את הפחד והבדידות הנוראית שוודאי חוותה. לאט לאט חלחלה לתוכי ההכרה כמה אני בת מזל על שהמשפחה שלי הגיעה לארגנטינה מרוסיה וצרפת עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וכך זכיתי להכיר את כולם ולחיות איתם. שנים רבות אחר כך פנתה אליי סיגל הראל מור. סיגל התרשמה מתערוכת הצילום שלי "גיבורות", בה הצגתי דיוקנאות של נשים נפגעות אלימות מינית (הוצגה לראשונה בפברואר 2012 במרכז עינב בתל אביב). בעקבות זאת, הציעה לי להצטרף אליה לפרוייקט ייחודי שיזמה: קורס צילום לניצולי שואה, שבסיומו הוצגו בתערוכה צילום אחד של כל משתתף, שהתייחס לסיפור אחד מההיסטוריה האישית שלו. למען האמת, היססתי אם להצטרף. מעולם לא לימדתי אנשים מבוגרים, ודאי לא ניצולי שואה. מה לי ולמהלך הזה, תהיתי. אבל סיגל לא ויתרה, ובסופו של דבר הסכמתי לנסות. והתאהבתי. בקורסים … המשך לקרוא לעולם לא מאוחר מדי
