בלוג

יומן מסע (8): הביקור שלא היה

4.12.2003

 

תכננו להגיע היום לבית הקברות.

העיניים מתמלאות דמעות כשאני מדמיינת את עצמי מול הקבר. חוששת מהעזובה שאמצא, לא רוצה לחשוב יותר מדי על המשמעות של אבא שלי שוכב שם מתחת למצבת אבן פשוטה, עשרים אלף קילומטר מהבית שלי.

עשרים שנה לא ביקרתי בקבר, עשרים שנה ביקרתי את אבא במחשבות שלי, שיתפתי אותו בחוויות שלי, בכיתי לו ברגעים קשים.

הוא חי בתוך הנפש שלי, הוא חלק מכל תא בעור שלי.

מה כבר יוסיף לי ביקור בקבר שלו? הוא הרי לא שם. ואם אני אחשוב ולו לרגע שהוא שם, לא אוכל לעזוב לעולם את המקום הזה.

 

 “los muertos están en cautiverio y no nos dejan salir del cementerio”

                           [המתים כלואים ולא נותנים לנו לצאת מבית הקברות]

אומר ז’ואן מנואל סראט, משורר וזמר ספרדי.

You Might Also Like

1 Comment

  • Reply
    עמי
    25 בדצמבר 2003 at 23:12

    אליסיה,
    אני מבקר כל שנה. מתרגל עם השנים. אמא, אבא, סבתא. כולם שם. הבית שלהם, בין השדות ומתחת לאורנים משקיף על הכפר והכינרת. אני בא לבקר והשכנים מביטים מהצד. כל שנה אני בא, מתבונן בכתובות. דבר לא משתנה. כוחה של ההתבוננות מתכהה. עם השנים הבקורים הופכים להיות מעומעמים יותר. הכפר מזדקן והאדמה הולכת ומצהיבה.

Leave a Reply