חלומות צלולים

בבוקר יום שישי חם במיוחד הלכתי לראות את התערוכה של עינת שריג רייך.

הצילומים מרגשים ביופיים. יש בהם משהו פשוט ומורכב באותו זמן.

בהודעה לעיתונות שפירסמה גלריה נ & נ אמן לקראת פתיחת התערוכה היה משפט שמשך את תשומת ליבי:

"עינת מצלמת את עבודותיה במצלמת 35 מ"מ ומדפיסה את הנגטיבים בטכניקה המסורתית בחדר חושך בעצמה".

לרוב, הטכניקה של העבודות פחות מעניינת אותי, אך במקרה של עינת, היא משמעותית לתוכן של העבודה שלה, שהרי והיא לא מסתכמת בטכניקה בלבד: היא מצלמת במצלמה אנלוגית, והיא עושה חשיפות כפולות, בדרך בה אין לה שליטה מודעת על התוצאה – אחרי שהיא מסיימת לצלם את הסרט, היא מחזירה אותו למצלמה ומצלמת אותו שוב.

באמצעות פעולה זו, עינת למעשה חוקרת את האופן שבו היא מתבוננת בעולם: החזרה אל אותם מקומות, שוב ושוב, השילוב של פריים על פריים, דימוי על דימוי, אינם מתוכננים.

כך, התוצאה המתקבלת, משקפת את הבחירות הויזואליות והתמטיות שעינת עושה, באילו פיסות מציאות היא מתמקדת, איזה דימויים מושכים אותה, איזה צבעים, איזה מקומות קוראים לה ואיך הם מתחברים אחד עם השני.

כאשר צופים בצילומים, ומודעים לאופן בו הם נוצרו, אפשר ממש לראות את מסע החיפוש של עינת אחרי היופי.

וזה לא עניין של מה בכך. החיפוש אחר היופי (ומציאתו) אינו ברור מאליו.  מה שמעניין בעבודה של עינת זה לא רק היופי עצמו, אלא הדרך, החיפוש, המבט הצלול שלה ביופי, לכן היא מרגשת כל כך.