החג הראשון שחגגתי בארץ היה חנוכה. היינו אז באולפן לעולים בשיכון דורה בנתניה. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחגגתי את החג הזה. הייתי בת 12, וגדלתי במשפחה מארכסיסטית, ההורים שלי לא חגגו חגים יהודים. הם התחתנו בבית כנסת וזה היה פחות או יותר כל הקשר שלהם ליהדות.
טקס הדלקת נרות חנוכה במועדון של האולפן היה מקסים. מכל מדינה נבחר עולה שעלה לבמה והדליק נר בתוך תפוז. אבא שלי היה הנציג הארגנטינאי הגאה, וגמגם ברכה בשפה שנשמעה יותר ספרדית מעברית.
המסיבה שלאחר הטקסט כבר הייתה פחות שמחה. ריצות, בכי, התלחשויות, וקבוצה של גברים שיצאו אל הלילה הסוער והקר לחפש. הבנתי שמישהי מהאולפן לא סתם לא הגיעה למסיבה, אבל המבוגרים לא נידבו מידע.
בבוקר אבא סיפר, שהבנים של פרידה המקסיקנית גילו בחולות את השיער הג’ינג’י שלה, שנאנסה ונרצחה. את המשמעות של המילה הזו, אונס, הבנתי הרבה יותר מאוחר. אבל אני זוכרת את הדיבורים סביב הפרשה – היא הייתה הולכת לעשות הליכות בחוף הים השומם, לבדה. הייתי נוסעת על אופניים לשם עם שני בני הדודים שלי לבנות עיר-חול כל יום לאחר הלימודים, עד שהתחיל להיות קר מדי.
מאז, חנוכה תמיד מתחבר לי לכאב בטן, לאימה, לקור, לעצב גדול.
לאורך השנים היו הרבה חגים שמחים, בעיקר כשהילדים היו קטנים, אבל הזכרון העצוב מחנוכה הראשון תמיד שם.
השנה, השבוע, סול שלנו מתה. יום לפני נר ראשון, לאחר חודש וחצי שנלחמנו על החיים שלה. עד שאי אפשר היה יותר.
קשה להסביר את האובדן הזה. הכאב בלתי נסבל. הלב הענק הזה שידע רק לאהוב, איננו.
כנראה שעבורי חנוכה לא נועד להיות חג שמח.
9 Comments
יעל ברזילי
21 בדצמבר 2011 at 15:43תנחומים, אליסיה 🙁
שלומית
21 בדצמבר 2011 at 17:02תנחומים, יקרה. מכירה את הכאב של האובדן הזה. מחבקת.
יעל
21 בדצמבר 2011 at 17:32הצילום שלכן – ממש אם ובת מתרפקת. מרגש
לינור
22 בדצמבר 2011 at 0:22קרעת לי את הלב…..
מחבקת חזק <3
נטלי מסיקה
22 בדצמבר 2011 at 12:38תנחומיי אליסיה. מאד מזדהה עם הדברים שכתבת. גם אצלי חנוכה היה החג הראשון שנחגג אחרי שעלינו לארץ. הייתי בת 4 והמסיבה בגן נראתה לי כמו מופע אימים.
איריס
22 בדצמבר 2011 at 20:28עצוב עצוב אליסיה, הצילום שלכן ביחד מלא אהבה.
ali
22 בדצמבר 2011 at 22:08תודה לכן
דפנה לוי
25 בדצמבר 2011 at 13:04שיהיו חגים שמחים יותר מעתה, וחיבוק.
דני ססלר
25 בדצמבר 2011 at 13:17אוף, אליסיה, קרעת לי את “מרכז העצבות” (שחבוי אצלי עמוק-עמוק איפה שהו בגוף) והחומר שטמון שם מחלחל בי וצף…
וזה קורה בימים אלה, כשאני חושב ברצינות לאמץ כלב… וכשאני חושב: “לאמץ כלב” אני מיד חושב גם “מה יהיה אם הוא ימות”.
אין לי מושג מה מקור המחשבה ולמה היא צצה.
מצד שני הסיפור שלך ושל סול (נדמה לי, רק נדמה) לא כל כך קשור לחנוכה – מכבים, ניסים, בית המקדש וכו’… 🙂
הרשימה שלך כתובה יפה, ונוגעת ללב.
והצילום… ה”לא מקצועי”, משדר רק אהבה
ואת צער האהבה