בלוג צילום נשי

התשוקה לבלט

ד”ר שלומית לוי, רופאה וטרינרית של תוכים (בעיקר)

תשוקה למחול. לבלט קלאסי, אם להיות יותר ספציפיים.  תשוקה אמיתית שאמנם התחילה ממש מאוחר אבל אומרת שבעצם כלום לא מאוחר.

התחלתי לרקוד כשהייתי כמעט בת 30. (זה היה ממש מזמן)

רציתי לרקוד מאז הצבא ואז חשבתי שזה מאוחר מדי בשביל בלט קלאסי.

נכון, רקדנית ממוצעת מתחילה בגיל שבע.

אבל אצלי הכול מבשיל מאד לאט.

בגיל 27 הבנתי שאני חייבת לרקוד. בלט קלאסי.

יש הרבה סוגי מחול, כמה מתאים לי לבחור במחול הדורשני והסיזיפי מכולם.

אין פשרות בבלט קלאסי.

צריך מיקוד עצום, כושר של ממש ויכולת סבל…

כשאני חוזרת משיעור פוינט אני לא מרגישה את הבהונות שלי, ולוקח חצי לילה לגוף להירגע מהמאמץ.

אני רוקדת לפחות חמש שעות בשבוע עם  נערות צעירות ומוכשרות עד מאד. כאלה שמקבלות מלגות ונוסעות ללמוד בקיץ בחו”ל.

אני נוסעת עד פתח תקווה בשביל לרקוד עם המורה הכי טובה בארץ, מרים קופמן.

האובססיה לא נגמרת כאן. אני יושבת שעות ביו טיוב, לומדת קטעי מחול, משווה בין ביצועים של רקדניות שונות לקטע דומה ועוקבת אחרי פרחי בלרינות בתחרויות נחשבות בעולם…

בבית החולים שלי יודעים שבימים שאני רוקדת אי  אפשר לקבוע לי פגישות עם תוכים חולים.

אני נוסעת לשם  כשכולי מרוגשת, וחוזרת ממש בהיי. לא פחות.

וישר מתחילה להתגעגע לפעם הבאה.

אני יודעת שכבר לא אהיה רקדנית.

אני גם יודעת (אם כי לא מפנימה) שבחיים לא ארקוד טוב כמו הילדות המוכשרות האלה.

הרגל שלי לא תעלה לגובה האוזניים.

לפחות לא בחודשים הקרובים.

אני יודעת ומתעלמת בעקשנות..

אני חושבת שכל אחת יכולה לרקוד. בכל גיל ובכל מצב.

הייתי צריכה את סשן הצילומים הזה עם אליסיה, כדי להבין, שזה בכלל לא חשוב מה אני מצליחה לעשות ומה אני לא מצליחה.

מה שחשוב זה מה שאני מרגישה כשאני רוקדת. ואחרי השיעור.

אף פעם לא מאוחר לחלום, וללכת אחרי הלב שלך. אף פעם. תאמינו לי.

פורסם בסלונה

You Might Also Like

7 Comments

  • Reply
    מרית
    3 בפברואר 2011 at 10:39

    שלומית, מכל התשוקות זו הכי, אולי בגלל שלא הלכתי עליה (היו לי תירוצים טובים. תמיד יש).

  • Reply
    יעל ישראל
    3 בפברואר 2011 at 10:54

    שלומית יקירתי, איך לא ידעתי את זה עלייך כל השנים….

  • Reply
    רוני
    3 בפברואר 2011 at 12:11

    מקסימה, כתמיד. כל כך מתאים לעדינות שלך.

  • Reply
    אסתי
    3 בפברואר 2011 at 15:56

    וואו, איזה יופי.
    כמה מתאים לך שלומית. רק חסרה לי תמונה אחת – את בפליה ועל כתפך תוכי.
    אגב, זלדה רעייתו של פיצ’ג’רלד מוסרת את רגשי קנאתה.

  • Reply
    שלומית
    3 בפברואר 2011 at 22:27

    תודה לכולכן, ותודה לאליסיה ששרדה אותי.
    אני כל היום בבונקר. כאומרת לעצמי אלוהים, מה בדיוק חשבתי שעשיתי את זה…(אמרה זו שעד היום אין לה תמונה בבלוג שלה עצמה…)

    חייבת לספר שהצילומים היו באוקטובר וכמובן ישר אחר כך התחרטתי. ומאחר ולא עלה כלום לבלוג נשמתי לרווחה. שמרתי על דממת אלחוט, לא כתבתי, לא הגבתי. רק שאליסיה לא תזכור שצילמה אותי.
    אבל התגובות שלכן משמחות אותי:)

  • Reply
    ורד
    4 בפברואר 2011 at 16:30

    שלומית יקירתי

    מקסים…כמה יפה, כמה עדין .

    זוכרת את ההתלבטות שלך, והתוצאה כל כך יפה

  • Reply
    george
    4 בפברואר 2011 at 19:24

    אני מאד מעריך את העוז! יופי.

Leave a Reply