בלוג

התבוננות

לפני כשבועיים ביקרתי בארט פוקוס 2004, תערוכה שהוצגה במוזיאון אסירי המחתרות.

עבודה אחת שראיתי שם לא עוזבת אותי, לא נותנת לי מנוח.

בחדר חשוך מסך בגודל אדם, בערך.

על המסך אנשים בשורה, אחד אחרי השני, מתקרבים למסך, מביטים במשהו שמעבר, פנים עצובות, חתומות, סובלות. מתבוננים כמה שניות ומפנים את גבם למצלמה, נוגעים או מביטים בזה שבא אחריהם.

וזהו. אחד אחרי השני עושים את הדרך הזו, מתקרבים, מביטים, מאופקים, מפנים את הגב ויוצרים קשר כלשהו עם הבא בתור. וחוזר חלילה.

הכל בשקט מוחלט.

עמדתי שם ובהתחלה לא כל כך הבנתי. לאחר שלושה אנשים, פשוט הוצפתי ברגשות: לא משהו מדוייק, משהו שאפשר לקרוא לו בשם. הסיטואציה נראית מוכרת, אך לא מוגדרת.  אפשר להתחבר אליה מהמקום הכי פנימי שלך, מתוך ההיסטוריה הפרטית שלך, מתוך הדברים הכי כואבים: ביקור במיטת חולה, קבורה של מישהו אהוב, תאונת דרכים, פיגוע קטלני, בן אדם שהתאבד. כל אחד והכאב הפרטי שלו.

התבוננות הוא שם העבודה. כמה קצר, כמה קולע, כמה נכון.

 

                              מתוך העבודה של ביל ויולה, “התבוננות”, ארט פוקוס 2004

 

האתר של ביל ויולה

You Might Also Like

4 Comments

  • Reply
    אני
    14 בינואר 2004 at 22:07

    אני עדיין כאן מתבונן

  • Reply
    רוני
    14 בינואר 2004 at 23:22

    יש בו משהו מרסק לב.
    ו”התבוננות” יש בו משהו גם פנימה, וזה עוזר לנו לחשוב על עצמינו, שזה בכלל מרסק לב.

  • Reply
    זהאני
    2 בפברואר 2004 at 10:04

    לפני שנה בגוגנהיים בניו יורק נתקעתי 3 שעות באולם שהציג 4
    יצירות שלו.
    פשוט לא להאמין איזה מאסטר הוא בשימוש מושכל בטכנולוגיה על מנת להעביר רגשות בסיסים ביותר.

  • Reply
    זוהר
    9 בפברואר 2004 at 20:49

    התיאור הזה שלך הוא כל כך נכון ואמיתי כי אני מרגישה בדיוק כמוך. אני לא הבנתי תחילה מה קורה בוידאו ארט הנ”ל אבל מהר מאוד נזכרתי כיצד נראיתי בהלוויתו של החבר הכי טוב שלי. שולחת יד זועקת לעברו בפעם האחרונה. הוא אכן מאסטר

Leave a Reply