בלוג

הפתרון האין סופי

עבודות כאלה, כמו התערוכה החדשה של סיגלית לנדאו בהלנה רובינשטיין, צריך לראות. ממש לא מספיק לכתוב עליה, או לראות פיסות ממנה.

חלק גדול מהעוצמה שלה הוא בגודל, בגודל החוויה, במכלול שלה ובכל פרט ופרט שבה.

החוויה מתחילה כבר ברחוב, בצינורות העצומים דרכם נכנסים לתוך הביתן. (שתומר ליכטש תהה כאן לפני כמה ימים על פשר הצבתם בכניסה למוזיאון).

 

שלוש קומות של ביתן הלנה רובינשטיין גדושים דמויות של גברים-טוסים, עם נוצות-חיצים, נשים קפואות ממלח, נשים עובדות, נושאות ילדים, חופרות, מכוניות ישנות חלודות, הר ענק מבטון שהזכיר לי את המופע המופלא של פינה באוש שראיתי לפני כעשר שנים, מזרקה של נער בוכה, וילונות עשויים חרוזים מגללי עיזים שמזכירים וילונות שאנטי עם נצנצים.

בתוך המכוניות מסכים עם עבודות וידיאו, על אחד הקירות עבודת וידיאו אחת ענקית שצולמה בים המלח, מין שבלול ענק של אבטיחים עליהם שוכבת לנדאו עירומה, עליהם היא מתפתלת כשהשבלול “נפרם” ונפתח אט-אט.

 

 

 

על קיר אחר וידיאו של אישה צפה במים, כשרק ראשה מעל המים.

 

 

 

סיגלית לנדאו יוצרת סביבה קסומה, מוכרת-לא מוכרת, קרובה וגם מנוכרת, קרה כמו קרח וחמימה ומרגשת.

הסתובבתי בין הפריטים הרבים, עליתי במדרגות וירדתי ושוב עליתי ושוב הסתובבתי. התחושה האישית שלי הייתה, כמו בטיול במדבר מלא הפתעות, רציתי לכתוב על הירח או מארס, אבל מאיפה אני יודעת איך נראים פני הירח או מארס. קצת תחושת ביקור בסט של סרט מדע בידיוני (עשה לי סוג של אסוסיאציה לבלייד ראנר, אבל זו אני), עולם קצת מופרך, קצת אמיתי.

 

 

יש המון-המון פרטים בתערוכה הזו. קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ולדעתי שווה לבקר בה כמה פעמים (ואם יש לכם מדי פעם חצי שעה-שעה ואתם בסביבה, אני ממליצה, זה אפילו בחינם …)

פינה אחת במיוחד תפסה לי את העין (ואת הלב, אני חייבת להודות): שלושה מסכים על הרצפה, עליהם מוקרנים שלושה סרטים, בהם רואים את קו החוף ממבט על: בדיוק המקום הזה עליו מתנפצים הגלים הקטנים, המלטפים, כשהקצף שלהם מצייר על החול ציורים. שתי נשים רוכנות ומציירות ציור, pattern שחוזר על עצמו: גל שיוצר שמיניות, שרשרת מחוברת, כף הרגל יוצרת עיגול בתוך השמיניות, ואז זה נראה כמו עין.

 

 

 

 

אני לא יודעת על איזה מיתר בדיוק זה ניגן לי. אבל עמדתי מעל המסכים האלה, ראיתי את השמיניות נוצרות, הידיים חופרות, כף הרגל לוחצת על החול, הגלים עושים את אותה תנועה חוזרת על עצמה, הנשים נעלמות, המים שוטפים את הציור, ואז הנשים חוזרות ומתחילות מחדש את הציור, ולא יכולתי לזוז משם. הרגשתי איך דמעות חונקות אותי, אחת סוררת זולגת לה מעין שמאל.

קצת התביישתי, היה שם מלא אנשים, מה אני עומדת ובוכה. טוב, נו, רגשנית.

כבר כתבתי על זה כמה פעמים. יופי מרגש אותי. עד דמעות אמיתיות. וכאן היה שילוב של יופי מדהים (הים, כמה נדוש וקיטשי, כל כך יפה, תודו) והתחושה הזו של מעגלי חיים, מתחילים, נרקמים, נמחקים, מתחילים שוב מההתחלה.

 

 

ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב 

 

 

You Might Also Like

5 Comments

  • Reply
    כלנית
    17 בינואר 2005 at 21:19

    אכן תערוכה מדהימה ושווה יותר מביקור אחד. מבינה לגמרי את ההתרגשות שלך מהעבודה עם השמיניות בחול – המבט מלמעלה.
    התעוזה של לנדאו נותנת השראה.
    תלכו תלכו.

  • Reply
    יואב
    6 בפברואר 2005 at 19:16

    לא ברור לי מה היא רצתה לומר, אבל אין לי ספק שאפשר היה לומר את זה גם בלי פורנוגרפיה (הטווסים למשל).

  • Reply
    טלי
    12 בפברואר 2005 at 17:06

    הייתי היום. חזרתי עכשיו ורצתי להיזכר במה שכתבת. חוויה מדהימה, מרתקת, לפעמים עצובה ומזעזעת אפילו, לפעמים מרגשת ופשוט יפהפיה. לא מפתיע אותי בכלל שהשמיניות בחול עשו לך לבכות: ואגב זה דימוי שהוא אמנם אסוציאטיבי לנושאים של התערוכה אבל הוא כאילו שייך בתחושה שלי לעולם אחר, אופטימי הרבה יותר, למרות העבודה הסיזיפית של הציור בחול. אופטימיות של יצירה משותפת, כי רק כשהעבודה של הנשים נפגשת נוצרת עין. דימוי יפהפה ושימוש מתוחכם מאוד בשלושה מסכים שונים של וידאו.גם בשבילי זה היה המקום הכי מרגש.
    בכלל תערוכה מתוחכמת להפליא, ומאוד ריגש אותי שהיא פתוחה לקהל ללא תשלום (הבנתי שמישהו שראה את התערוכה התלהב עד כדי כך שהוא תרם המון כסף כדי שכולם יוכלו להיכנס לראות) כי היא באמת מדברת עם אנשים, לפחות בתחושה שלי, לא שייכת לאיזה שיח פנימי אינטרטקסטואלי סגור בין אמנים (בניגוד לטקסט של האוצר, למשל….). הסתכלתי על דימויי ה”טווסים”, על העבודה עם דימוי הקורבן/ כבשה, ההתגלגלויות היהודיות-ישראליות של זה, המחשבה על המלח, האזור של המדבר, ההתנגשות בין ההיפר-תעשייתיות המנצלת את גוף הקןרבן באופן טוטאלי, ובין עבודה עם חומרים ראשוניים וקדמוניים, כאילו אחרי הפיצוץ, בקיצור יפהפה.
    הסתובבתי שם והרגשתי באופן מאוד משונה, ולא אופייני לי, קנאה: קנאה באמן הפלסטי שיכול, אם הוא טוב ואם הוא מצליח להשיג שיתוף פעולה ותמיכה, לברוא עולמות שלמים על פני חללים עצומים (השימוש בחלל של כל הביתן, כולל המיכלים בחוץ הוא אכן מבריק). זה פרוייקט מגאלומאני בצורה שלא תיאמן – והוא מצליח! והוא גאוני ויפהפה. פשוט מעורר קנאה, אבל בעיקר השתאות ואפילו גאווה פטריוטית קטנה… כי זה נוצר כאן ויש בחומרים ובאמירות משהו כ”כ ישראלי.

  • Reply
    טלי
    12 בפברואר 2005 at 21:20

    [אתה אולי לא תראה את התגובה הזאת בכלל. לא נורא – בשביל הנצח כמו שאומרים]
    קודם כל, בלי הטקסט של האוצֵר קשה מאוד להבין. לא הסכמתי עם הרבה דברים שהוא כתב ונראו לי פרשנות שלו, אבל הוא נותן שמות להרבה דברים וזה מבהיר לפחות את הרעיונות הכלליים.
    שנית, לא ראיתי שום פורנוגרפיה בשום מיצג. או שבשבילך פסלי גופות עירומים של בני אדם שכוללים גם איברי מין (מה לעשות) הם בחזקת פורנוגרפיה?…

  • Reply
    אליסיה
    12 בפברואר 2005 at 22:34

    טלי, שמחתי שככה הרגשת, שנהנית והתרגשת.
    (ואת- שכותבת כל כך יפה – מה מעורר בך קנאה?)
    כן, גאווה פטריוטית בהחלט, פרוייקט שאפתני כל כך, ראוותני כל כך, שנעשה על ידי “אחד מאיתנו” ומוצג בארצנו הקטנה – גאווה…
    אכן סוג של אופטימיות, בעבודה המשותפת של הנשים, אבל גם סוג של עצב, בחזרתיות האינסופית והסיזיפית של עבודת האישה…

    🙂
    ובקשר לפורנוגרפיה שיואב מדבר עליה – אין לי שמץ של מושג למה הוא התכוון…

Leave a Reply