בלוג

החוט הדק שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה

 

לנוכחות של מצלמה יש השפעה על אנשים.

עצם העמידה מול מצלמה מתקתקת מעוררת תחושות, אישאיש ותגובתו: יש אנשים שמחייכים, יש אנשים שמסתתרים, יש אנשים שנבוכים, יש שמרגישים צורך לעשות פוזות“, כאלה שעושים פרצופים. הוריאציות אינסופיות.

אבל כולם מגיבים.

יצא לי לצלם לא מעט אנשים, וזה תמיד מרגש מחדש. השיחה המקדימה, מלווה בהתרוצצות בלתי פוסקת של מידע שזורם מהעיניים אל המוח, למה לשים לב, איפה היפה, איפה המכוער, איפה כדאי להתעכב, איפה בכלל לא.

השבוע צילמתי אישה מאוד מיוחדת, שפנתה אליי במסגרת מסע חיפוש עצמי שהיא עושה עם עצמה.

אישה צעירה שבודקת לעומק את חייה, את מחשבותיה, את תשוקותיה, את סודותיה.

היא גילתה רבדים במיניות שלה שלא הכירה. היא קילפה עוד ועוד שכבות מעצמה, והיא ראתה בצילום בעירום סוג של תחנה בדרך לגילוי עמוק יותר.

הקילוף הפיזי, מול המצלמה, שהוא כמובן לא רק פיזי, הוא משמעותי, הוא מעמיד בפני המצולם מראה מלאה בעוצמה של גופו, של נפשו.

לי (השם בדוי, הסיפור והצילומים אמיתיים, והם מובאים לכאן ברשותה) היא אישה שמתמודדת – כמו רובנו – עם הדימויים הנשיים המקובלים בחברה המערבית: הגוף המושלם“, נטול שומנים מיותרים, בדיוק בגובה הנכון, ברוחב הנכון, עם העור המושלם והשיער המושלם והבטן השטוחה והשדיים העגולים והזקורים, דימוי שמאלץ אותנו לערוך בדיקה ושיפוט קפדניים, לפרק ולמיין את הגוף לאזורים טובים ולא טובים, לא לאהוב מספיק את עצמנו ואת גופנו. או לא לאהוב בכלל.

הדימוי ההרסני הזה, הפיזי, מתלווה למסר הרסני לא פחות. התפיסה החברתית את מיניות האישה היא דואלית: או שהיא מותרת לגמרי או שהיא אסורה לגמרי. השימוש בגוף הנשי כמעורר תשוקה מינית, על מנת למכור מוצר זה או אחר – הוא יומיומי וכלל עולמי.

אבל, אישה שעושה שימוש בגופה כדי לעורר תשוקה מינית אצל אחרים, או כדי לספק את תשוקותיה,[עדיין] נחשבת למופקרת, לאחת שההתנהגות שלה מביכה. את עצמה ואת סביבתה.

לי מחפשת את הדרך שלה לחיות בשלום עם תשוקותיה ועם גופה, להיות מסוגלת לראות את יופיה גם כשהוא לא עונה על כל הדרישות המקובלות“, להנות מהמיניות שלה בלי להרגיש שהיא מפרה נורמות התנהגותיות מקובלות ומהוגנות.

זו הייתה חוויה מלאת עוצמה, לשתינו.

לי הגיבה לנוכחות המצלמה. בהתחלה היא הייתה קצת נבוכה, מהוססת, חוששת. לאט לאט אפשרה לעצמה להיפתח ולהרגיש ולהנות. מהחוויה, מעוצמת התחושות שלה. מעצמה.

ההתרגשות שלה הייתה מדבקת, עוצמתית, משחררת.

אני שמרתי עליה מאחורי המצלמה, שהדימויים שיתקבלו על כרטיס הזיכרון ישקפו אותה, את יופיה ונשיותה.

אני שמחה שיכולתי להיות שם בשביל לי, לעזור לה להגשים פנטזיה, שהפכה לאמיתית ומוחשית, בזמן שהיא הוסיפה עוד נקודת ציון בדרכה למצוא את נשיותה.

ואשמח ללוות עוד נשים במסע מופלא כמו זה שלי עשתה.

 

You Might Also Like

29 Comments

  • Reply
    נועם
    23 במרץ 2009 at 12:55

    יופי של צבעוניות וקומפוזיציה.
    צילום שגם מחמיא למצולמת.
    נדמה שיש יותר מדי אור על אזור החזה. גורם לברק שמאבד את הצבעוניות.

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 13:16

    מעניין מאד מאד. קראתי את הטקסט וחשבתי על וולט ויטמן :
    “אני חוגג את עצמי, ושר את עצמי
    ואשר אני חושב תחשבו גם אתם,
    כי כל חלקיק שֶבִּי גם שלכם הוא.”

    אני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי הצילום הזה. האם הוא באמת חוגג את חגיגת העצמי, בו המצולמת אכן מתבוננת לתוכה פנימה ומונעת את אפשרות הניכוס של המביט האלמוני, ואם כן, מדוע הצילום האישי אינטימי הזה מוצג לעולם. האם אין כאן עדות מוחצנת מדי לאקט נרקיסיסטי, המשתמש במבט שלי, כצופה, להאדרה עצמית, לקושש הערצה. הטול האדום הזה קצת דרמטי ומצועצע לי, מורח את הצילום בקיטש. אבל היא אמיצה, ללא ספק. עדיין עונה לשיפוט המקובל אודות היפה, היא אישה יפה מאד. היה מעניין יותר אילו מי שעברה מסע כזה הייתה אישה שלא בדיוק עונה לתבניות היופי המקובלות.

  • Reply
    יונתן
    23 במרץ 2009 at 14:06

    .

  • Reply
    רוני
    23 במרץ 2009 at 15:49

    אבל האמת היא שקשה לדעת איך היא נראית מתמונה כזו, ואפשר לשוות מראה זוהר לכל אחת, מהזווית הנכונה.
    אנחנו רואים כאן שפתיים חושניות ושדיים יפים, אבל בידיים יש רמז לעודף קל וגם הירכיים רומזות על שפע – סקסי, מגניב, אבל לא אנורקטי בכלל. היא גם נראית קטנטונת, לא ארוכת גפיים.
    בקיצור, אני חושבת שהיא נראית מקסים בתמונה הזו, אבל האשה הזו לא בהכרח עונה לתבניות היופי המקובלות.

    וחגיגת העצמי בהחלט יכולה לכלול גם נרקיסיזם, מבלי לאבד כהוא זה מעוצמתה.

  • Reply
    ח ל י
    23 במרץ 2009 at 17:18

    …..אני חושבת שהצילום מאד יפה.

    אני חושבת שהמשמעות והמילים שלך יפות כלכך גם הן.

    אני לא מרגישה את החיבור בין העומק של המילים ו”כוונת המשורר” – כלומר המצולמת לבין התוצאה…אני מקווה שאני מצליחה להסביר…
    ואולי זו אינטרפטציה שלי לתהליך שתארת…כי כשקראתי, לפני שהגיע הצילום חשבתי שאראה משהו “טבעי” חסר מסכות והגנות של שער עשוי למשעי, ליפסטיק מרוח בקפידה ותאורה כל כך עשויה ומוקפדת ומחמיאה…הדבר הכי טבעי ולא “שמור” בצילום הוא החזה המעט כבד ובאמת טבעי לגמרי שבעיני גם החלק הכי יפה ונוגע ללב בצילום הזה. הוא היא באמת.
    מצד שני, כפי שאמרתי בהתחלה, קרוב לודאי ש”התהליך” עבורי, חייב להיות עירום ממש, מהכל ועבור האשה ההיא התהליך השמור הזה מולך היה משחרר ונפלא. שאפו על האומץ – אם היא הצטרכה כזה ואיזה כיף לך שעברת תהליך כזה עם ומול אדם אחר.

  • Reply
    מיכל
    23 במרץ 2009 at 17:56

    לא חושבת שהמטרה חייבת להביא את ההכי ראשוני / בלתי מטופח ונטול חיזוקים והחלשות שבהתערבות. בכל התערבות.

    אין אצלי משוואה של מטופח = לא אמיתי.
    נדמה שהתמונה מביאה עוצמה ברבדים שונים, שככל הנראה הולמים ספציפית את המצולמת הזו.

    אני רוצה לחשוב (ונראה כך לפי הטקסט המלווה) שאיש או אשה אחרים היו זוכים לטיפול שונה, לפי ההדגשים שאליהם הם מכוונים במראה שלהם, ובאווירה שהם מייצרים ומתנהלים.

    לכן לא מפריעים לי האודם והמטפחת האדומה. גם לא השיער המסודר (בעיקר כששיער מבולגן בצילומים הוא לא פעם מעושה). למרות ההקפדה, אין כאן סטראוטיפיות שאנחנו רגילים לראות. יש כאן עירום לא פתייני, צבע אדום (עם ירוק ברקע), מבט מושפל ומוסתר, גו זקוף וזרועות מלאות.

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 18:37

    מעניין שנשים מדברות כאן דיבור כפול – יותר מאחת ציינה את הזרועות המלאות וחלי מצאה שהחזה ‘מעט כבד’. עצוב בעיניי המבט הזה, ולדעתי אף גבר לא יחשוב כמוכן. בשר זה שמח ומשמח. אני מוצאת שהמבט הביקורתי שלכן מופרז, למרות המחמאות על יופייה. מלאה ביחס למה? ביחס לפיקציות התלויות על לוחות המודעות, או ביחס לנשים אמיתיות שמתהלכות ברחובות? חושבת שאולי תמצאו תועלת בקריאה של הטקסט הזה:
    http://www.comme-il-faut.com/agenda/archive/Articles/Alice

  • Reply
    רוני
    23 במרץ 2009 at 19:10

    זה מה שכתבת: “עדיין עונה לשיפוט המקובל אודות היפה, היא אישה יפה מאד. היה מעניין יותר אילו מי שעברה מסע כזה הייתה אישה שלא בדיוק עונה לתבניות היופי המקובלות.”
    ואנחנו ענינו לך שלא, לא בדיוק עונה. מה לעשות, חלי היא תבניות היופי המקובלות, לא הבחורה הזו.

    המבט שלי היה בהחלט מאוד מפרגן, ונדמה לי שגם של האחרות. נדמה לי שלא קראת, על פי התגובה שלך, אז הנה, שוב:
    “אנחנו רואים כאן שפתיים חושניות ושדיים יפים, אבל בידיים יש רמז לעודף קל וגם הירכיים רומזות על שפע – סקסי, מגניב, אבל לא אנורקטי בכלל. היא גם נראית קטנטונת, לא ארוכת גפיים.”

    נראה שבאת עם אג’נדה, ולא ממש שמת לב שאת לקחת את הדיון למקום הזה. יכול להיות?

  • Reply
    מיכל
    23 במרץ 2009 at 19:10

    מירי את צודקת.
    אבל מהן ‘נשים אמיתיות שמתהלכות ברחוב’? מה עושה אשה לאמיתית יותר או פחות. זרועות רזות הן פחות נכונות ממלאות?
    אשה הופכת לאמיתית כשהיא מתהלכת ברחוב?
    כשהיא נכנסת לסטודיו היא פחות ‘טבעית’. זה נכון. המצלמה עושה משהו. האם זה עושה את האשה לפחות אמיתית? אינני בטוחה

    והזרועות מלאות. לא שמנות. לא רזות. לא בינוניות. מלאות. אם להכנס לפרטים המעצבנים, יש קפל באזור המרפק ויש גבעה קטנה מצד ימין בדרך שבין הכתף למרפק. הזרועות מלאות. זה לא עושה אותן לטובות פחות או יפות פחות. אין כאן הערכה כלל. המלאות אינה שלילית. היא פשוט מה שהיא. מלאות. יש שאוהבים. יש שלא. שוב, ללא הערכה כלשהי.

    ולמרות זאת, אני מסכימה עם תגובתך בעניין הפיקציות שעל לוחות המודעות. גם הנשים ההן אמיתיות. משופצות כך שבעיני חלק עושה אותן קרובות יותר למושלם, ובעיני האחרים פוגם אותן ללא תקנה. אבל הן כנראה אמיתיות לעצמן, בתהליך שבו הן חיות.

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 19:43

    למיכל – אישה אמיתית, בניגוד לתוצר של תוכנות
    עיבוד גרפיות כמו פוטושופ שיוצרות מראית עין של שלמות שאין מאחוריה שום כיסוי בשר ודם
    במילה ‘מלאה’ בהחלט יש תוכן שיפוטי, שהרי הסטנדרט אליו כמהים הוא רזון. השאלה היא עד כמה, כלומר האם האישה בצילום ראויה לתואר המפחית ‘מלאה’. לעניות דעתי כשאת אומרת ש’מלאה’ אינה מילה שיפוטית את לגמרי מתייפייפת. מלאה אינה מילה נייטרלית בשום אופן. זה בדיוק המבט הסופר-ביקורתי עליו מדברת ד”ר הלפרן. החיפוש האובססיבי אחר פגמים. חייבים ללמוד להיפטר מהמבט הזה. אף גבר לא יקרא לאישה בצילום ‘מלאה’. יגידו שהיא כוסית, סקסית וכו’. מלאה זו מילה דוחה.

    לרוני – בתגובתך המקורית לפוסט יש שיפוטיות. המילה ‘עודף’ למשל, במשפט ‘בידיים יש רמז לעודף קל’. עודף=יותר מדי. וגם במילה ‘אבל’ במשפט ‘אבל לא אנורקטית בכלל’, כלומר את מאשרת שהמודל המיוחל הוא מודל אנורקטי, וכמעט מתנצלת על שלמרות זאת המצולמת יפה בעינייך. יש כאן הפחתה סמויה, הלשון משמשת לך כגיס חמישי, פעמים רבות לא מודע. המבט השופט הזה עורך משפט שדה מהיר לא רק לכל אישה שעוברת מולנו ברחוב, גם לעצמנו. צריך ללמוד להפסיק עם זה, זה עניין של אימון. לא לחפש כל הזמן השוואות לאיזה מודל בלתי אפשרי, אלא לאמוד כל אחת ביחס לעצמה, לכוליות שלה.
    חלי היא תבנית היופי המקובלת עלייך, לגיטימי. מכיוון שחלי מגיבה וקוראת פה, אני חושבת שזה חסר טעם וטאקט להתייחס לפרסונה ספציפית ולכן לא אתייחס לזה.

  • Reply
    מיכל
    23 במרץ 2009 at 19:59

    כל יונק, ובכללו גם האדם, יכול להגיע למצב של עודף משקל או מלאות, ביחס לנורמה מסויימת.
    העניין הוא שאצל האדם, לעומת שאר היונקים, הנורמה לעתים נקבעת חיצונית על ידי מוסכמות חברתיות, שאינן תואמות את המצב הבריא מבחינה ביולוגית.
    אבל להגיד שאם אומרים על מישהי שהיא מלאה זו שיפוטיות? אז מה? אין כזה דבר מלאה? אין כזה דבר רזה? אין כזה דבר שמנה? הכל אותו הדבר?
    לדעתי לא.

    למרות ששוב, אני מבינה את העמדה שלך, אבל כשאנו אומרים שזה שיפוטי וזה שיפוט וכן, גם זה שיפוטי, לפעמים גם אנחנו הופכים שיפוטיים.

    להגיד שמישהו מלאה אינה הערכה שיפטית בעיני. גם להגיד שמישהי שמנה אינה הערכה שיפוטית בעיני. זהו תאור מצב. אז אני מתייפייפת בעיניך? שיהיה. זה מה יש.

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 20:00

    ואם כבר סדרת חינוך, אז אני חשה צורך עז לומר עוד משהו –
    הבעייה העיקרית שלי עם מודלים של יופי, היא שמוצג מולנו רק מודל אחד של גוף נכון – גבוהה ורזה להחריד

    אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא להרחיב את המודל הזה. לדרוש פלורליזם, כלומר לא רק מודל אחד ויחיד אלא סידרה של מודלים שכל אחת תוכל לבחור את המודל הנכון לה. העריצות של מודל היופי הנשי היא בערך המבצר הטוטליטרי האחרון בעידן שכל כולו מעלה על נס את הרב-תרבותיות

    תחשבו על תרבות האוכל – מטבחים מתגאים בכך שהם יוצרים פיוז’ן של מרכיבים אתניים שונים ורחוקים. בספרים – ספרים מכל העולם מתורגמים לכל השפות. ורק מודל היופי הגופני הנשי זהה בכל הז’ורנלים בכל העולם. נקודה למחשבה.

  • Reply
    רוני
    23 במרץ 2009 at 20:07

    .

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 20:18

    אני חושבת שמבט שמחפש, ומוצא, קפלים וגבעות באזור המרפק (!) הוא בדיוק סוג המבט הביקורתי מדינגדו אני יוצאת. ולא שאני חפה מהמבט הזה, בטח שגם אני עומדת מול המראה ומבקשת להתאבד המון פעמים. אבל לפחות אני מודעת לקטלניות של נקודת המבט הזו ומשתדלת לשרש אותה. היכולת הנשית להתבונן בפרטים, היכולת הנשית הנהדרת לקלוט פרטי פרטים ולעבד פרטי פרטים – במקרה הזה, חוששתני, היא לרועץ לנו. אני חושבת שכל מי שיגדיר את האישה הזו כ’מלאה’ במסגרת לקסיקון הגוף המקובל בתרבות שלנו, מגדיר על הדרך את ה’נורמטיבי’. ואם האישה הזו, על קפליה (אותם לא הצלחתי לראות, מודה) נחשבת למלאה, אז כל הסולם דורש עיון מחודש, כי הוא לא משקף מציאות אלא בונה מציאות בלתי אפשרית. יש כאן עיוות עמוק. זהו, סיימתי להרצות היום. גם אם אתן מתנגדות למה שאמרתי, זה יחלחל פנימה בטווח הארוך, אני בטוחה.

  • Reply
    אליסיה
    23 במרץ 2009 at 20:38

    מיכל, כל מה שאמרת – בדיוק כך.
    וכן, מישהי אחרת הייתה בוחרת להצטלם אחרת ואני הייתי מצלמת אותה אחרת. כי אני משתדלת להביא את האדם לתוך הצילום, כפי שהוא בוחר להביא את עצמו באותו רגע.
    ומירי – אני לא רואה שמיכל או חלי או רוני שופטות, הן מסתכלות על הצילום ורואות את המצולמת.
    אישית – הפריעה לי מאוד העמדה השיפוטית שלך בתגובה הראשונה: זו את ששאלת “האם אין כאן עדות מוחצנת מדי לאקט נרקיסיסטי, המשתמש במבט שלי, כצופה, להאדרה עצמית, לקושש הערצה?
    מבחינתי לשפוט את נפשו של אדם הרבה יותר מזיק מלדבר על מבנה גופו

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 20:52

    אליסיה –
    שאלתי, לא קבעתי. זה ממש לא אותו דבר. שאלה אינה קביעת עמדה אלא מאירה נקודה כפתח לדיון אפשרי.
    כיוצרת, בעיניי זו נקודה הרבה יותר מהותית ומעניינת בהשוואה לשאלה הקרתנית והרכלנית האם המצולמת עונה על הסטנדרטים המקובלים של יופי. כצופה בצילום זו התחושה שעלתה בי והעסיקה אותי, לדעתי הצילום הזה והטקסט הנילווה בהחלט מעוררים את השאלה. אם השאלה מפריעה לך אין שום בעייה מצידי אם תמחקי את התגובה/ות

  • Reply
    אליסיה
    23 במרץ 2009 at 21:09

    נכון, שאלת, אבל הייתה נימה שיפוטית בשאלה שלך.
    השאלה לא מפריעה לי, ההיפך, יש לה מקום בטקסט ובסידרת צילומים, ואני שמחה שהרשימה הזו עוררה דיון כזה רחב.
    השאלה על סטנדרטים של יופי מעניינת גם אותי וגם את המצולמת, לא כעיסוק רכלני אלא מהותי.
    כי הרי זו שאלה מרכזית – בעיניי – מה עושים לנו סטנדרטים של יופי…

  • Reply
    מירי
    23 במרץ 2009 at 21:18

    אליסיה, אני נוטה לניסוחים קיצוניים כדי לחדד נקודה ואולי זה באמת נשמע שיפוטי. אבל לא יצאתי נגד מעשה העירטול והצילום עצמו, אותו הגדרתי כאמיץ, אלא ניסיתי להבין מה הצילום עושה לי. התוצר. כשאני בודקת את האפקט של הצילום עליי אין טעם לשמור על אובייקטיביות, נכון?

    שאלת השיפוטיות היא שאלה מעניינת בנוגע למסרים הסמויים של הלשון, מסרים שהחברה מצליחה להעביר גם בעידן הפוליטיקלי קורקט. לכן לטעמי השאלה החשובה איננה אם המצולמת המסויימת הזו היא אכן ‘מלאה’ או לא, אלא מה המשמעות הסמויה הנלווית לשם התואר הזה. אני מצאתי ששם התואר הזה טומן בחובו שיפוטיות, האחרות חשבו שזה תיאור מצב ענייני וחף משיפוט.

    אם כן, ואם זה בסדר מצידך, אשאל אותך בנוגע לעבודה המסויימת הזו – האם לדעתך, כצלמת, הצילום הזה מעביר דימוי החורג ממה שמקובל להגדיר כ’יפה’? והאם התוצר, מבחינתך, משביע רצון בכל האמור בשיקוף הדמות החוגגת את עצמה ואת דרכה?

  • Reply
    אליסיה
    23 במרץ 2009 at 21:29

    מירי, אני מסכימה איך במאה אחוז שהשאלה האם המצולמת היא מלאה או לא לא צריכה להיות השאלה המרכזית. ממש לא.
    ולגבי שאלתך – אני חושבת שהצילום הזה אינו חורג מדימוי שמקובל להגדיר כיפה.
    הייתה לנו כוונה – גם למצולמת וגם לי – לעשות סט צילומים שהוא יפה, שחוגג את הנשיות של המצולמת המיוחדת הזו, ואני מרגישה שאכן משביע רצון, את רצונה שלה קודם כל.
    בחרתי להביא לכאן צילום מסויים אחד מתוך סט של צילומים, כי הוא גם אחד היפים, לטעמי, וגם בגלל שאי אפשר לזהות את פניה, מכיוון שהיא לא מעוניינת שיזהו אותה.
    וכן, הוא חוגג אותה, את דרכה. וזה בסדר וגם יפה ששאלת.

  • Reply
    לבון אמיר
    23 במרץ 2009 at 22:12

    בתור צלם וחוקר תרבויות שחוקר את נושא העירום מאז שלקחתי בפעם הראשונה את המצלמה בידיי הבנתי את מורכבות הנושא של צילום עירום שכן מי קובע באמת היכן עוברים הגבולות האדומים אם יש כאלו בכלל ? האם צילום האוכלוסייה הגאה או למשל טרנסג”דרים נחשב לפורנו או בוטה או שאולי דווקא הוא צילום עירום תיעודי בעל חשיבות מכרעת ביחס לתיעוד האותנטי והאמיתי והרגיש של אותה אוכלוסייה ? האם צילום פורנו הוא בבחינת פסול רק בגלל שהוא פורנו ? האם אין פורנו איכותי ? האם זה בסדר לחוות פורנו בביתנו אך בצילום הוא בבחינת טאבו ? מי קובע את הגבולות שכן הם מתרחבים ומשתנים בהתאם לסוג האוכלוסייה ומיקומה הגאוגרפי או שאולי הדבר הוא אינדיבידואלי בכלל ? נקודה נוספת למחשבה היא שלמרות כל הביקורת המוטחת כלפי תעשיית האופנה ובפרט כלפי צילומי האופנה המעובדים עד לרמת גימור שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות עדיין המגזינים המוכרים היטב בשוק הם עדיין אותם מגזינים שמוכרים את את אותן צילומים שכלפיהם מופנית אותה ביקורת חריפה ומדוע כל סגנון או סוג אחר של מגזינים שמוכרים עולם קצת שונה או חריג מן המקובל מתקשים לשרוד את שוק המגזין והעיתונות למרות שכביכול הם מוכרים חומר שקהל הצופים טוען שלשם הוא מכוון פעמיו ?…ולסיכום גם ניתן להוסיף שלולא אותה תעשיית אופנה מסוגננת וסטייליסטית שכאמור רחוקה שנות אור מממראה האדם הנורמאלי עד כמה שיש וניתן להגדיר נורמאלי לא היינו מתרגשים מצילום אחר לגמרי שמציג צד אחר ושונה ורגיש הרבה יותר בזאנר צילומי העירום שמתעד זוית חוקרת , רגישה ואינטימית הרבה יותר מאותה תעשיית פלסטיק מזוייפת העונה לשם תעשיית האופנה ולכן
    ניתן לטעון שעולם האופנה עקב חוסר הרגישות והאמת המזוייפת שהוא מביא עימו בעצם הוליד את שאר צילומי העירום האחרים , האינטימיים והקרובים הרבה יותר לאמת הקונקרטית המצוייה בעולמנו הריאליסטי והקרוב יותר לאזרח מן השורה

  • Reply
    ח ל י
    23 במרץ 2009 at 23:30

    אני, רק מילה קטנה.

    החזה המעט כבד היה בעיני תיאור כל כך יפה ומלא אהבה וכבוד לנשיות והאמהות שאני, שאני ראיתי בו, והוא באמת בעיני, המרכז היפה של הצילום הזה, לא בגלל העירום שבו אלא בגלל הנשיות והעוגל שבו 🙂

    ורוני….אין לדעת, אולי המצולמת תרים מבט ופנים ותתגלה כתאומתה של יעל אבקסיס, תבנית יופי מקובל מסוג אחר…?

    🙂

  • Reply
    לי
    24 במרץ 2009 at 14:42

    מדוע הצילום האישי אינטימי הזה מוצג לעולם. האם אין כאן עדות מוחצנת מדי לאקט נרקיסיסטי, המשתמש במבט שלי, כצופה, להאדרה עצמית, לקושש הערצה

    מירי שלום רב, תודה על ההתייחסות ותודה לאליסיה על ההזדמנות להגיב. האמירה הזו…מובנת לי אבל באמת לא יכולה להיות יותר רחוקה ממה שאני. הצילום הזה הוצג כפרויקט, כרעיון, הוצג במקום שההתייחסות אליו תהיה קונקרטית ולא.. מעריצה. מצחיק אותי בכלל להתייחס אליי ואל המילה הערצה באותה נשימה שכן ברור וידוע ונראה כמה אני מלאת פגמים ולכן לא ראויה להערצה. בכל מקרה בשביל פשוטה שכמוני החיפוש לא יכול להיות אחר מחמאות של: יפה וכדומה – זה פשוט לא רלוונטי.

  • Reply
    לי
    24 במרץ 2009 at 14:46

    ואפשר לשוות מראה זוהר לכל אחת, מהזווית הנכונה.
    אבל האשה הזו לא בהכרח עונה לתבניות היופי המקובלות.

    נכון. המממ אני מניחה שאם הייתי רוצה לפאר את הפגמים שבי הייתי ניגשת לקריקרטוריסט שיגדיל את אפי עוד יותר ויקצין את גודלו של ישבני הבשרני. אליסיה בפגישתנו הראשונה אמרה… הסשן הזה יכול להיטיב עמך או להזיק לך ולגרום לך לטראומה. היא צדקה.

    לא עונה לתבניות יופי מקובלות. מקובלות היכן? לא החשבתי עצמי מעולם שייכת לתבנית יופי כזו או אחרת. אני זו אני… אני לא חושבת על עצמי במובנים של יופי, במקרה הטוב במובנים של אסתטיקה – אני חושבת שזה מקובל וסביר.

    בכל אופן תודה על ההתיחסות הנעימה. אני אשתדל להתחיל להרים משקולות 🙂

  • Reply
    לי
    24 במרץ 2009 at 14:51

    חלי צהריים טובים (סלחי לי אני נרגשת מעט מולך, סוג של מולך בכל אופן)
    כתבת: חשבתי שאראה משהו “טבעי” חסר מסכות והגנות של שער עשוי למשעי, ליפסטיק מרוח בקפידה

    קחי בחשבון שזו תמונה אחת ובסשן צולמו תמונות רבות שבהן יהיה פחות סדר ניקיון ועדינות

    אכן כבדת חזה…. אולי באופן יוצא דופן על פי דעתי הצנועה אבל… תוצאה של מציאות שלא הייתי לוקחת חזרה: היריון לידה הנקה. אני אישה לא נערה ולכך יש משמעויות אני בטוחה שאני לא מחדשת כאן דבר. האמת שדווקא עם ההיבט הזה נוח לי נוח לי עם חזה נשי ולא נערי והשינויים שאני עוברת עם הגיל עם החיים – לא באמת יודעת איך והאם אני רוצה להלחם בזה.

    לגבי הרמת ראשי וחשיפת פניי: למען שלום הציבור אין צורך 🙂 אחותה של יעל אבקסיס? אפילו לא הגירסה המאוד גרועה שלה…. אישה כל כך יפה ואני… אני רק אני

  • Reply
    רוני
    24 במרץ 2009 at 15:30

    איזו בחורה אמיצה את!
    מבחינתי את יפהפייה. מה שכתבתי היה תגובה לדברים של מירי. התכוונתי שבתמונה הזו אפשר לראות מודל של שלמות ואפשר להתבונן היטב ולראות אשה, תמונה מורכבת יותר.
    את גם יפה וגם אמיצה מאוד בעיני, בשל המסע שאת עושה.
    נהניתי מאוד, בלי שום משקולות. וסימני הלידה על הגוף הם החלק הכי יפה בסיפור.

  • Reply
    ח ל י
    24 במרץ 2009 at 16:12

    אבל גם כתבתי:מצד שני, כפי שאמרתי בהתחלה, קרוב לודאי ש”התהליך” עבורי, חייב להיות עירום ממש, מהכל ועבור האשה ההיא התהליך השמור הזה מולך היה משחרר ונפלא

    כי במקרה שלי, את בטח מבינה, השער והליפסטיק – איזו מילה מוזרה, ליפסטיק – הם חלק מהמסכה הקבועה כבר כלכך הרבה שנים. לא חשבתי שיש נשים הפוכות, שרגילות להראות ב”נטורל” והשער והליפסטיק הם השחרור….

    והחזה הכבד מעט….קנאה צרופה יקירתי…צרופה…הנשיות כל כך טבעית ורגועה…:)…

  • Reply
    מירי
    24 במרץ 2009 at 16:51

    לי 🙂 שלום

    כמובן שהתייחסתי אל המבע הצילומי כמנותק מהגורם האנושי שחולל אותו, כפי שמתייחסים ליצירה ולתחושות שהיא מעוררת. כאן זה מעט יותר מורכב, כי לא בדיוק שימשת כמודל אלא הזמנת את הצילומים, אבל אותי כמתבוננת כל הפרטים הללו לא צריכים לעניין. אין כאן בשום אופן ביקורת המופנית כלפייך, הצילום הוא לא את למרות שאת מצולמת בו.

  • Reply
    blueopal
    28 במרץ 2009 at 15:54

    מאד מרשים ואמנותי בעיניי .
    אהבתי שילוב הגוונים -רקע ירוק והאדום .
    לי אישה יפה מאד בתווי פניה ,גוף נשי מאד .
    המסע של לי לעצמה מצא חן בעיניי ולא לכל אחת האומץ לחשוף עצמה לפני העולם במיוחד שזהו מסע שלה עצמי מבחירה שלה .
    היופי בצילום זה הוא שיש מסתורין משולב בנשיות ויופי של לי ואהבתי הקימפוז של אליסיה
    ולך אליסיה ,לראשונה שאני מגיבה פה,מנויה על הרשומות שלך ואוהבת את הצילום האמנותי שלך .
    בהערכה רבה
    אופל כחול

  • Reply
    זו ש
    8 באפריל 2009 at 11:29

    ואיך הוא דיון שעסוק בניתוח פרטי הפרטים של המצולמת, ירכיים, שדיים, מרפקים. כבדים? קלים? ממוצעים?
    תרצו או לא תרצו, הדיון הזה אינסטרומנטלי לגמרי.
    אין פה שומדבר על היישות שהצטלמה, רק על קפלי המרפקים שלה. כמה זה עצוב.
    במיוחד הזוי לקרוא את המצולמת מתנצלת בפני חלי על שדיה ה”כבדים” (סליחה חלי, אבל המבט שלך לגמרי מעוות)

    מירי, אין מה לעשות, נשים הן הסוכנות הכי יעילות של הדיכוי הנשי. לפניך ההוכחות.

Leave a Reply