האמהות של כיכר מאיו

פרולוג

זמנים קשים עברו על ארגנטינה בין השנים 1976-1983. אנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אנשים חיו באימה, פחדו לדבר, פחדו לשמוע, פחדו להסתובב ברחובות. משטר צבאי, עוצר כללי. צנזורה חונקת.

בשנת 1984 נסעתי לשם לביקור. המצב היה כבר שונה. נבחר נשיא בבחירות דמוקרטיות. בתקשורת דיברו על ה"מלחמה המלוכלכת", על נעדרים, על נרצחים. הסתובבתי בעיר המדהימה הזו – בואנוס איירס, ויותר מהכל הרשימו אותי הסילואטות על הקירות. היו כאלה עם שמות ומספרי תעודות זהות, כאלה שלא.

פגשתי אז חבר ילדות שעשה את צעדיו הראשונים כעיתונאי. הוא מסר לי חבילה של תמונות, שצולמו על ידי צלם עיתונות, אשר סיכן את נפשו כאשר ליווה את האמהות בצעדיהן הראשונים. אותו חבר מסר לי את הצילומים מתוך מחשבה שעדיף שאקח אותן איתי למקום בטוח כמו ישראל, כי לא ידע מה יעלה בגורלו או בגורל התמונות האלה. הוא היה עצור בכלא הרבה פעמים כי נראה "שמאלני" (עם זקן ושיער ארוך) ועדיין פחד שהאימה תחזור למדינה בדמות גנרל זה או אחר שיחליט שוב לעשות הפיכה צבאית.

היום המצב הכלכלי והפוליטי בארגנטינה רע מאוד וגם בארץ שמענו על כך רבות. להפתעתי, מעט יודעים על המלחמה המלכוכלת ועוד פחות על המאבק של האמהות. התמונות כבר הצהיבו, אבל אמהות רבות עדיין לא זכו לפגוש את הילדים שלהן, ולו בקברים שלהם.

רקע

בשנת 1973 נבחר חואן דומינגו פרון לנשיאה של ארגנטינה.

תקופת הנשיאות שלו מסתיימת עם מותו ב- 1 ליולי 1974. אישתו איזבל פרון יורשת את כס הנשיאות. היא זוכה לתמיכת רוב המפלגות הפוליטיות, כמו גם לתמיכת הארגון המרושע והמחתרתי "שלושת ה- A", אחראי על חיסולם של מתנגדי הממשלה.

הממשלה מונה אנשים מטעמה על מנת לפקח על האוניברסיטאות השמאלניות. אנשים אלה היו, רובם ככולם, בעלי דיעות פשיסטיות מובהקות. ממשלה זו סוגרת עיתונים, תוכניות טלויזיה, הוצאות לאור.

מושג המפתח – "חתרני" –כולל את מתנגדי ומבקרי המשטר, כל מי שחושב ומדבר שונה מנציגי הממשלה.

בשנת 1975 התדרדרותה וחוסר השליטה של הממשלה של איזבל פרון ברורה לכל: המצב הכלכלי רע מאוד: אינפלציה של 330%, פיחות של 150%, עליית מחירים של 200%. באותה שנה רשומים 860 מתים מסיבות פוליטיות.
העם משווע לשינוי, המצב בלתי נסבל: אלימות, חוסר יציבות כלכלית, חוסר אמונה בדמוקרטיה, בשלטון. העם רוצה סדר ובטחון, וגם יודע מהו הגוף שיכול להעניק זאת, גם אם במחיר כבד של שימוש בכוח.
ב- 24 למרץ 1976 החונטה הצבאית (שלושת הגנרלים שעומדים בראש שלושת הזרועות של הצבא: ים, אויר ויבשה) לוקחת פיקוד על המדינה, היא ממנה את וידלה כנשיא דה-פקטו, וקובעת חוקי חרום: מפזרת את הקונגרס ואת כל המפלגות הפוליטיות, מבטלת את סמכויות בית המשפט העליון, מתערבת בהסתדרות העובדים ובארגון הכלכלי הכללי.
ארגונים מחתרתיים עוסקים בפעילות טרוריסטית. המשטר הצבאי נוקט באמצעי דיכוי חסרי רחמים: הוא רודף והולם בתאים הטרוריסטים, אבל לא רק. אנשי כמורה, סופרים, סטודנטים, אינטלקטואלים, אקדמאים, נחטפים ו"נעלמים". אנשים רבים גולים מרצונם.
הפחד משתלט על המדינה. החונטה מכריזה על מדיניות של עוצר כללי: ניתן לבצע מעצרים ללא צווים, ניתן להחזיק אנשים בכלא לצורך ברורים שונים, אסור להסתובב ברחובות בקבוצות שמונות מעל ארבעה אנשים, כל ספר, כל עיתון, כל תוכנית טלויזיה, כל הצגת תיאטרון, כל שיר, כל סרט, עוברים צנזורה קפדנית, מה שלא מתאים – לא יוצא לאור.
המעצרים נעשים לעיני כל: ארבעה גברים חמושים ברכבים שחורים של המשטרה החשאית מסתובבים ברחובות, מעלים בכוח למכוניות חשודים, או יורים מתוך המכונית הנוסעת על חשודים אחרים. פושטים לבתים, הופכים כל פינה בחיפוש אחר ספרי טלפונים, מושכים אנשים בכוח מהמיטות שלהם ולוקחים אותם למעצר לתקופה לא מוגדרת.
אנשים פחדו לדבר, פחדו לשאול. היו כמובן שמועות, רובן נכונות, כפי שנודע כמה שנים מאוחר יותר: התעללויות קשות, בימוי רצח, אונס, ילדים שנולדו בבתי כלא ונלקחו לבתים של האליטה הארגנטינאית. ההערכה היא, שנעלמו כ- 30000 איש ואישה בשנים הנוראיות האלה. ועוד מספר דומה של הרוגים: חלקם נמצאו, גופותיהם מרוטשות וחבולות.
חלקם הגדול לא זכו לקבורה נאותה על ידי קרוביהם.

בשנת 1977, כאשר הנשיא וידלה מגיע לביקור בארצות הברית, ג'ימי קרטר תוקף את התהליך שמתרחש בארגנטינה, מאשים את הממשל הצבאי בהפרה של זכויות האדם. וידלה מודה בפניו, שהיו קצת "הפרזות" בתהליך.

בחלוף השנים מתרחשים שינויים קטנים בשלטון, במשך השנים הללו מתחילים להישמע קולות הקוראים לשמירה על זכויות האדם, מפלגות מנסות לקום ולהביא לבחירות דמוקרטיות, מתפרסמות כתבות בעיתונים על נעלמים ונרצחים, ספרים המתארים את הזוועות שביצעו אנשי הממשל הצבאי, ברחובות הערים הגרפיטי על הקירות לובש צורה של סילואטת אדם עם שמות של נעדרים, מתגלים קברים רבים עם הכתובת NN (לא מזוהה) חרוטה על הצלב.
המצב הכלכלי לא משתפר אלא רק מתדרדר. בשנת 1982 ארגנטינה יוצאת למערכה חסרת סיכוי ותכלית נגד אנגליה על איי פוקלנד. התבוסה הגדולה שולחת את העם לרחובות, בקריאה לבחירות דמוקרטיות ולסילוק המשטר הצבאי. נקבע תאריך לבחירות דמוקרטיות במדינה: 30 לאוקטובר 1983.

מאז ועד היום שולטות בארגנטינה מפלגות שנבחרות על ידי העם. נעשו משפטי ראווה לאנשי הצבא האחראים על הטבח והזוועה, אך למעשה אף אחד לא קיבל עונש ראוי, ו- 30000 איש ואישה נעדרים לא נמצאו מעולם.

ההסטוריה

דברים מתוך הרצאה של הבה דה בונפיני, נשיאת הארגון, 6 ליולי 1988

" ההיעלמויות החלו ב- 1974, יחד עם הופעתה של הקבוצה הטרוריסטית – שלושת ה- A. מהתקופה הזו רשומים כ- 600 נעדרים.

בשנת 1976 הדיקטטורה הצבאית מתחזקת מאוד וההיעלמויות מתגברות בהיקפים גדולים. האמהות של הנעלמים הללו – הראשונים – מתחילות לפעול: הן פונות למשרד הפנים, למשטרה, לכנסיה, למפלגות פוליטיות, לפוליטיקאים מסויימים. במקומות האלה נפגשנו.

יום אחד, בכנסיה, כנסיית סטלה מריס, הכנסיה של הרוצחים, של חיל הים, אסוסנה וילפלור אמרה שמספיק, שאין מה לחפש שם כי אנחנו לא מקבלות תשובות, שכדאי ללכת לכיכר, שכדאי לנסח מכתב כדי לשאול בשלומם של הבנים.

וכך נפגשנו לראשונה בשבת, ה- 30 לאפריל. שמנו לב שאף אחד לא רואה אותנו, שאין לזה משמעות. החלטנו לחזור ביום שישי. ובשבוע שלאחר מכן החלטנו שנגיע בימי חמישי.

היו מקומות שונים אליהם פנינו, הרבה אנשים שואלים למה הלכנו לכיכר, למה הרגשנו טוב בכיכר. אז לא חשבנו על זה. למה בכלל נוצרה הקבוצה הזו, של האמהות. הקבוצה נוצרה כי בכל מקום אליו פנינו הרגשנו רחוקות, תמיד היה בינינו שולחן, בורוקרטיה שלא סיפקה תשובות.

בכיכר הרגשנו שוות, לכולנו קרה אותו הדבר: חטפו את בנינו, הלכנו לחפש אותם באותם מקומות. היינו קרובות אחת לשניה. בכיכר היינו כולנו שוות. הכיכר איחדה אותנו. הכיכר קיבצה אותנו.

היינו מודיעות אחת לשניה על הפגישה הקרובה, כל יום חמישי בשלוש וחצי אחר הצהריים בכיכר. היינו מגיעות לשם ויושבות על הספסלים בכיכר. בתקופה הזו גינו אותנו, המשפחות שלנו היו משפחות ה"טרוריסטים". סגרו בפנינו את כל הדלתות. לא יכולנו לדבר עם אנשים, רק ביננו.

התקבלה ביננו החלטה להזמין עוד אמהות, ללכת מבית לבית, בתים בהם נעלמו ילדים, הזמנו את האמהות להצטרף לכיכר.

בעקבות המפגשים הראשונים הללו גם התחלנו לבצע פעולות שונות. פעולות לא מתוכננות, ספונטניות. הפעולה הראשונה הייתה מסירת המכתב. לתקשר ביננו. ישבנו שם בכיכר, והגיעה המשטרה וראתה קבוצה של 60-70 נשים ואמרה: אי אפשר לשבת כאן, יש עוצר, אתם קבוצה גדולה, זו אסיפה. לכו. והחלו להרביץ לנו עם האלות והידיים. ואז קמנו והתחלנו לצעוד. מסביב לכיכר. המשטרה גרמה לנו לצעוד. אנחנו לא רצינו. לא אהבנו את רעיון הצעידה במעגל. כשהולכים במעגל הולכים על העקבות, כאשר צועדים – צועדים לקראת מטרה מסויימת. והאמהות מאמינות, שגם אם אנחנו צועדות במעגלים, אנחנו צועדות לקראת משהו.

הצעידה הזו, שלובות זרועות, נתמכות אחת בשניה, כאשר אנחנו מספרות אחת לשניה את סיפורינו, גיבשה את המחשבה והמודעות של האמהות.

המשטרה ביקשה פעם אחר פעם את תעודות הזהות שלנו. פחדנו שידעו את השמות שלנו. יום חמישי אחד ניגשנו כל 300 הנוכחות והצגנו בפני השוטרים את תעודות הזהות שלנו. מה כבר יכלו לעשות עם כל כך הרבה תעודות זהות? השוטר בדק תעודה אחר תעודה, החזיר אותן בסופו של דבר. התהליך הזה לקח המון זמן. זאת הייתה פעולה של איחוד.

עשינו גם פעולות שונות כאשר הגיעו זרים למדינה. אז לא יצאו אנשים לרחובות, והאמהות עשינו פעולות משמעותיות מאוד: כשהגיע טרנס טודמן (מזכיר מדינה של ארה"ב לענייני לטינו אמריקה) הלכנו לכיכר ונפנפנו במטפחות ואמרנו שהילדים שלנו נעדרים. אז וידלה שיגר אלינו שליח שאמר, שאם נפנה את הכיכר, הוא יקבל אותנו לשיחה. אנחנו הבנו שהוא לא יקבל אותנו , חרף הבטחותיו. אז עמדנו שם, חיבקנו אחת את השניה ויחד אחזנו בעמודים של המבנה. אז שלחו לנו חיילים חמושים עם קסדות וסוסים, כדי שנעזוב. ואמרנו שאנחנו לא הולכות משם. אז ניתנה פקודה לכוון את הנשקים ואנחנו צעקנו "אש". למשמע הזעקה, כל העיתונאים שבאו לסקר את ביקורו של טרנס טודמן פנו אלינו. הכתבות עם הצילומים התפרסמו בכל העולם. רק לא בארגנטינה.

האמהות עשו צעדים קטנים לקראת גיבושן כיחידה אחת, מזוהה עם מטרה אחת: לגלות את גורל הבנים. להסתכל לדיקטטורה ישר בעיניים ולהגיד: אנחנו מפחדות אבל עושות. אנחנו יודעות שנעשות כאן זוועות ואנחנו רוצות תשובות.

בחודש אוקטובר שני ארגונים אליהם היינו קשורות מארגנים צעידות מחאה. האמהות מחליטות להשתתף בשניהם, אבל הצעדה ארוכה ואנחנו לא יכולות ללכת כל כך הרבה. אז אנחנו מחליטות להתפצל, לשלוח נציגות לשני האירועים. אז חיפשנו סימן היכר, אחת אמרה: בואו נשים מטפחת על הראש. ואנחנו אמרנו: מטפחת לבנה, בואו נשים חיתול לבן של הילדים שלנו.

באירוע הזה, בעיר לוחאן, אליה עולים לרגל מאות אלפי מאמינים אל הבתולה הקדושה של העיר, הייתה קבוצה מאוד גדולה של נשים עם מטפחות לבנות על הראש שצעקו ובכו וביקשו מידע על הילדים שלהן שנעלמו. באירוע הזה הרבה מאוד אנשים שמעו את זעקת האמהות. המשטרה עצרה קבוצה של כ- 300 אמהות, ביניהן גם כמה עיתונאים זרים ונזירות. הסיפור התפרסם בכל העולם.

ישבנו במטה המשטרה והתפללנו. ובתפילות ביקשנו שהצבא והמשטרה יפסיקו לרצוח ולהתעלל. השוטרים ואנשי הצבא היו חייבים להתייחס בכבוד, בגלל שהכל נאמר תוך כדי תפילה. ותפילה צריך לכבד.

החלה תקופה של עתירות. האמהות הכינו רשימות של נעדרים ועתרו לממשלה בדרישת תשובות.

ב- 8 לדצמבר נחטפו מספר נזירות, אמהות, ובני משפחותיהם. איש צבא בשם אסטיז חדר לקבוצה בטענה שאחיו נעלם, כך השיג שמות וכתובות של כמה אמהות ובעצם גרם לחטיפתם והיעלמותם. הגשנו רשימת נעדרים לעיתון "לה נסיון" (אחד העיתונים המרכזיים בארגנטינה). כשהרשימה התפרסמה, נחטפה גם אסוסנה וילפלור, מייסדת קבוצת האמהות ועוד בני משפחה, עוד ילדים שלנו, עוד חברות. על אף הזוועה והפחד, החלטנו לא לוותר והמשכנו להיפגש בכיכר. ניסינו לא לאבד את התקווה. המשכנו לבקר בבתי כלא, במחנות הריכוז, במשרדי הצבא ובמטות המשטרה.

ב- 1978 הייתה אליפות העולם בכדורגל, המונדיאל, בארגנטינה. תקופה קשה כל כך, אנשים שמחו ואנחנו ראינו את הזוועות מתרחשות מול העיניים: עוד חטיפות, עוד רציחות, אנחנו המשכנו ללכת לכיכר, הרביצו לנו, תקפו אותנו עם גז, הגענו לשם עם עיתונים מגולגלים בידיים כדי להבריח את הכלבים שהצבא שיסע בנו. אנחנו היינו עקרות בית שכמעט ולא יצאנו מהמטבח. למדנו להגן על עצמנו מהגזים בעזרת סודה לשתיה ובקבוקי מים. נשים מבוגרות, שעד אז לא יצאו מהמטבחים שלהן, למדנו איך להתגונן בפיזור הפגנות, כפי שהצעירים למדו לפנינו.

בתקופת המונדיאל הייתה אופוריה כל כך גדולה, הממשלה חשבה שאפשר להסתיר יותר בקלות את הזוועות, הזוועות שהלכו והתגברו. המדינה הייתה באופוריה, אף אחד לא רצה להקשיב לנו, תקפו אותנו וכינו אותנו אנטי-לאומיות. בזמן שמחה גדולה כל כך – איך אנחנו מעיזות לדבר נגד השלטון או להעלות נושאים עצובים ולא מוכחים כמו אנשים שנעלמים??

הרבה עיתונאים זרים הבינו שהסיפור האמיתי שמתרחש בארגנטינה הוא סיפור האמהות, החטופים והנעדרים. הם בילו הרבה בכיכר בימי חמישי ושידרו את התמונות לעולם.

החלנו בפניות לשגרירויות שונות. יצאנו לארצות הברית, לאיטליה. פנינו לדרגות הגבוהים, ניסינו להביא לתודעת העולם את הזוועות שהממשל הארגנטינאי הסתיר במיומנות רבה.

בדרך חזרה לארגנטינה לא ידענו אם נוכל בכלל להיכנס למדינה. חזרנו למציאות עוד יותר קשה. כל יום חמישי המשטרה הגיעה לכיכר ועצרה כמה אמהות. כולן הצטרפו. "אם אחת נעצרת – כולן נעצרות".

בשנת 1979 המצב היה כל כך קיצוני וכל כך מפחיד, הדיכוי היה ברוטלי כל כך, שכמעט ולא יכולנו להגיע לכיכר. נפגשנו בכנסיות, הגענו מדי פעם לכיכר, בשעות ובימים לא קבועים, כדי למנוע מהמשטרה לעצור אותנו. הרגשנו שאנחנו מתפזרות, ניסינו להיפגש בכנסיות, ולא תמיד הצלחנו לשמור על קשר. אז החלטנו לייסד את ארגון האמהות, כדי לא להעלם. אמרנו – אם הדיכוי יתגבר ולא נוכל בכלל לחזור לכיכר – צריך לעשות משהו כדי שכל מה שהיה עד עכשיו לא ימחק, כדי שישאר משהו מאיתנו.

בשנת 80 החלטנו לחזור לכיכר באותו יום ובאותה שעה. שלחו אלינו כלבים, חיילים חמושים, הרביצו לנו, ישבו על העצים מעל הראשים שלנו וכיוונו אלינו רובים. אבל אנחנו החלטנו להשאר שם. ידענו שאסור לנו לוותר.

באותה שנה יצא לאור עיתון הארגון והארגון הצליח לרכוש משרד לפעילות. החלו להגיע קריאות תמיכה וכספים מקבוצות נשים ברחבי אירופה. קבענו את הסיסמה: "למצוא אותם בחיים" Aparición con Vida. סירבנו לאפשר לדיקטטורה לטעון שכל מי שנעדר מת, כל עוד אף אחד לא אומר מה קרה לאותם נעדרים.

בשנת 1981 פרסמנו ספר שירים. שירים אישיים, כואבים, של אמהות שאיבדו את בניהן ובנותיהן. בשנה זו גם את "צעדת התקוממות" בכיכר. ניסינו להחזיק מעמד 24 שעות רצוף בכיכר. באותו יום התחלפו בשלטון שלושה דיקטטורים. גם עשינו צום של 10 ימים. השתלטנו על כנסיה ובמשך 10 ימים ישבנו שם וצמנו. היינו תמימות, חשבנו שאפשר יהיה להביא את הדיקטטורים למשפט, שנקבל תשובות לגבי הנעדרים.

בשנת 1982 הייתה מלחמת פוקלנד. האמהות הזדהנו עם אמהות החיילים. התנגדנו למלחמה, טענו שזו עוד אחיזת עיניים כמו המונדיאל, דרך להסתיר מהעם את הזוועות שמתרחשות מאחורי הגב של האומה. הנפנו שלטים: "המלבינס (איי פוקלנד בספרדית) שייכות לארגנטינה, הנעדרים גם"

המפה הפוליטית החלה להשתנות, מפלגות החלו להתארגן מחדש. אל כולן פנינו בבקשה: אל תירשו את 30.000 הנעדרים. הפגנו נוכחות בכל מפגש פוליטי, שישמעו אותנו, שידעו מה יש לנו לומר. עשינו עבודה סיזיפית עם הפוליטיקאים האלה: הם לא רצו לשמוע אותנו, חלקם כי ידעו שגם הם אשמים בהיעלמות הילדים שלנו.

בשנת 1983 היו בחירות ואלפונסין, הנשיא החדש, נפגש איתנו. הוא טען בפנינו שיכול להיות שיש נעדרים שחיים. הבטיח לעזור. העזרה שלו הסתכמה בהפניית שאלה לכל אחת מהזרועות הצבאיות. הצבא ענה כמובן שהם לא יודעים כלום. באותה שנה עשינו את הסילואטות. הסילואטות היו הנוכחות של הנעדרים ברחוב. גם עשינו פוסטר, שחילקנו בכל מקום, בו דיברנו על מלחמתם של הבנים: הבנים הנעדרים האלה שנלחמו בעד העם, בעד הצדק, בעד החופש, בעד הכבוד. גם התחלנו להציג את הצילומים של הנעדרים. ככה הנעדרים היו ברחוב, כדי להזכיר לפוליטיקאים שירשו את הנעדרים האלה, שאנחנו לא נשתוק, לא ננוח, לא נשלים…"

ההיבט הנשי

בתקופה של דיכוי אכזרי ורצחני קמה לה קבוצה של נשים ועשתה מעשה. אמהות, נשים באמצע החיים שלהן, עקרות בית, נשים פשוטות, לא משכילות וללא השתייכות פוליטית. רובן נוצריות מאמינות.

היו אלה ימים של אימה, של חושך תרבותי ומחשבתי, של איסורים ואיומים, של מחסור מוחלט בחופש. אז התארגנה לה קבוצה של נשים ויצאה לרחוב. קבעה את מקום המפגש בכיכר מאיו – הכיכר המרכזית של בואנוס איירס, מול ה"בית הורוד" – בית הממשל. נשים אלה היו אמהות. אמהות שהממשל הצבאי חטף להן את הבנים והבנות שלהן. היום יום הפך בשבילן לסיוט: הן הרי חונכו להיות ילדות טובות, כאלה שמאמינות באלוהים והולכות בימי ראשון למיסה. הן ידעו את מסלול חייהן מאז שהיו קטנות: כמו האמהות שלהן, כמו הסבתות שלהן. הן תתחתנה, תלדנה ילדים, תטפלנה בבתים שלהן, בבעלים שלהן, תבשלנה, תכבסנה, תגדלנה את הילדים שלהן, תעזורנה להם "להיות מישהו" – ללמוד באוניברסיטה, לחתן אותם.

ברגע שהילדים שלהן נחטפו ונעלמו, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהן. נשים נטולות דעות פוליטיות, נשים שאהבו את המדינה שלהן. הילדים נעלמו. הן היו מפשוטות העם אך לא טיפשות. כאשר נפגשו ליד דלתות המשטרה ומשרדי הממשלה, בתקווה לקבל מידע על מיקומם של הילדים, הן דיברו ביניהן. זה לא היה מקרי. הן ידעו שהממשל הצבאי אחראי על היעלמות הילדים.

נשים אלה הגיבו כמו חיית טרף שמנסים לפגוע בגורים שלה. יד זרה מחקה את הילדים שלהן מעל פני האדמה כאילו לא נולדו מעולם. והן הרי ההוכחה שילדים אלה נולדו, גדלו, נשמו. האנרגיות העצומות שנשים אלה השקיעו בגידול הילדים נותבו למציאתם. באותם כוחות. מאותן סיבות.

כאשר האמהות כבר היו בכיכר, קרה להן תהליך איטי וארוך: הן הפכו להיות מודעות, ללמוד, להבין בפוליטיקה, להבין את כוחן כנשים. הן עברו תהליך של התפקחות, מעבר מהבית לרחוב, מעבר מחיים צפויים מראש לסערת רגשות וחיים משבוע לשבוע. ומעל לכל – מעבר מהתנהגות "הולמת", "מקובלת" להתנהגות מרדנית, של יציאה נגד הזרם.

המאבק של האמהות הוא מאבק של נשים. האמהות לא דורשות נקמה, רק עשיית צדק. האמהות לא עושות פעולות אלימות, הן עושות פעולות מתוחכמות של מרד ומשיכת תשומת לב: המפגשים בכיכר, התפילה בתחנות המשטרה. ההפגנה שלהן היא שקטה ומאופקת אך עיקשת.

האמהות יוצרות אחוות נשים: הן תומכות אחת בשניה, דואגות אחת לשניה, לא עוזבות אחת את השניה גם ברגעים הכי קשים והכי מפחידים: אחת נאסרת בכיכר ונלקחת לתחנת המשטרה – כולן באות איתה.

צעד אחר צעד, האמהות בונות את עצמן כ"מותג" שניתן לזהות ולהזדהות איתו: הצעידה האיטית במעגלים מסביב לכיכר, שלובות זרוע, היום והשעה הקבועים של המפגש, המטפחות הלבנות. המסר הבלתי מתפשר של שלום, אחווה, שיוויון, צדק.

הפעילות של האמהות היא פעילות אינטואיטיבת, פעילות של תגובה: הפעולות שהן עושות הן תגובה למציאות: חוטפים את הילדים שלהן – הן יוצאות לרחוב. המשטרה לא מאפשרת להן לשבת בקבוצה על הספסלים בכיכר – הן מתחילות בצעדה איטית מסביב לכיכר. הן מחפשות סימן היכר – הן לובשות מטפחות לבנות על הראש כאסוסיאציה לחיתולים הלבנים של הילדים. הן לא מקבלות תשובות על מקום המצאותם או גורלם של הילדים – הן מדביקות תמונות וכותבות את שמותיהם של הילדים על שלטים ויוצאות לרחוב. הן נואשות וזועקות לעזרה – ומציירות על קירות העיר סילואטות עם שמות הנעדרים. המאבק של האמהות הוא מאבק על החיים שלהן. כי בלי הילדים שלהן או לכל הפחות מידע על מותם אין להן חיים של ממש. בגלל זה המאבק שלהן נטול מאבקים פוליטיים פנימיים, בגלל זה הן פוליטיות אבל נטולות זיהוי פוליטי ממשי.

ההישג הגדול ביותר של האמהות הוא בהעלאת המודעות לזוועה, בהוצאת הנושא הכאוב הזה מהחושך של מרתפי העינויים וממחנות הריכוז אל התקשורת, ראשית העולמית ומאוחר יותר למקומית. הן לא השלימו עם השקר, עם ההכחשה, עם התעלמות הרחוב לזעקתן: הן ידעו את האמת ורצו להפיץ אותה, מתוך רצון עז למצוא את הילדים. הן לא רצו שיתייחסו אליהן כאל נקבות היסטריות, משוגעות. אמנם רבות מהן לא יודעות עד היום מה עלה בגורל הילדים שלהן, אבל – הממשל הצבאי בארגנטינה פינה את מקומו לשלטון שנבחר על ידי העם, רבים מאנשי הצבא והמשטרה הועמדו לדין. והמדינה והעולם בהחלט ראה את האמת. אפילו קראו לאותן שנים בשם: "המלחמה המלוכלכת"