דיוקן

זו הפעם השניה בשנה האחרונה שאני עובדת עם אנשים מבוגרים – מאוד מבוגרים.

לימדתי צילום קבוצה של ניצולי שואה בהרצליה, וצילמתי קבוצה של קשישים בבאר שבע, במסגרת סדנת "דיוקן".

הרעיון של הסדנא הוא פשוט ומקסים. במשך 8 מפגשים עבדו 13 דיירים של "בית יונה" עם רונית קרן – עובדת סוציאלית ועוסקת בכתיבה של סיפורי חיים – וסיגל הראל מור – יוצרת ובמאית של סרטי דוקו אישיים – על הסיפורים האישיים שלהם.

בסוף המפגשים האלה, סיגל העבירה אליי "תעודת זהות" של כל אחד מהמשתתפים בסדנא.

מתוך התאור שלהם את עצמם, מתוך החוויות שהם עברו במהלך הסדנא, הם תיארו במילים את הדיוקן האישי שלהם.

אני לקחתי את המילים, וחיברתי אליהן דימוי. לכל אחד דימוי שנראה לי מתאים.

ואז הגעתי לבאר שבע, לבית יונה, שנראה כמו מלון חמישה כוכבים: אסטטי, מטופח, מסודר, נקי ונוח. פגשתי את 13 המשתתפים של הסדנא, הסברתי להם איך אני רוצה לצלם אותם.

עם כל אחד התפתחה שיחה שחלקה היה דיון על הצילום, חלקה זכרונות וסיפורים שהם סיפרו לי. מבחינתם נפתחה דלת של הקשבה, והם רצו לנצל אותה, עוד קצת. ואני שמחתי שיכולתי להיות שם, להקשיב, להתעשר מחוכמת חיים של שמונה ותשעה עשורים.

אתמול הייתה הפתיחה של התערוכה.

הגיעו דיירים מאגפים אחרים בבית האבות, משפחותיהם של משתתפי הסדנא, והמשתתפים הנרגשים.

משה, אחד האנשים המרתקים שפגשתי במסגרת הפרוייקט הזה (כולם מרתקים, אבל תמיד יש מישהו בקבוצה שמרגישים אליו קרוב יותר מסיבות שונות ומשונות) אמר במהלך הסדנא, שהוא לא מאמין בצילום פורטרט, שהצילום משקר.

אני הצעתי לצלם אותו מהגב, כשהפנים שלו משתקפות במראה, סוג של מחווה למגריט.

כשסיגל ואני ישבנו איתו לפני הצילומים וסיפרתי לו מה הרעיון שלי, הוא אמר לי, שהוא כתב פעם, שהדבר הקשה ביותר עבורו הוא להסתכל במראה. שהוא לא אוהב את מה שמשתקף שם. והאיש הזה הוא איש יפה, עם עיניים כחולות עמוקות. איך אפשר לא לאהוב את מה שהוא רואה שם?

ההצעה שלי התאימה לו בול, והוא הכיר את מגריט, וצילמנו.

אתמול, בפתיחת התערוכה, משה ניגש אליי ואמר לי, שהצילום שלי "מדבר אמת". שבדיוקנאות שצילמתי רואים את האדם.

לא יכולתי לקבל מחמאה יפה מזו.