אין לילה ואין יום ואין רגע אחד שהיא לא חשה אותו מסתובב לה בתוך העור, רוקד לה בתוך הפה, לוחש לה באוזן. היא כבר לא יודעת להבדיל אם זו הרוח שהיא יותר נעימה ומלטפת או שזה הוא שם לידה, מתחכך בעורה החשוף, נוגע בה בקצות אצבעותיו. קולו מתנגן בראשה בלי הרף: מילים שאמר, הברות שהוציא מפיו. אין משמעות למילים. היא הרי לא זוכרת. היא שומעת אותו מדבר אליה, מספר לה דברים. נשימתו נצרבה לה בעורף, טעם השפתיים מצא לו מקום קבוע בתוך חלל הפה שלה. העור שלו עשה חורים ענקיים בעורה שלה, חדר לתוכו, מצא לו מקום לחיות בו.
){kind=link}
2 Comments
דרור בורשטיין
2 ביולי 2003 at 21:15ואולי זה להפך, כלומר, הגוף הוא שלו, והיא כלואה בפנים, והיא חושבת שהוא כלוא בה
יורם קופרמינץ
3 ביולי 2003 at 15:06יש אותך, וזה המון המון.