שנת צהריים נצחית - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

שנת צהריים נצחית

בסרטו ״שמש נצחית בראש צלול״, מגולל הבמאי מישל גונדרי את סיפורם של ג׳ואל וקלמנטיין, שהיו זוג במשך שנתיים ונפרדו. שניהם פונים אל מרפאה שמתמחה במחיקת זיכרון באופן ממוקד.

בשלב מסויים בתהליך המחיקה, ג׳ואל מתחרט ומצליח לשמר זיכרון של אירוע חשוב הקשור לקלמנטיין, כשהוא מתעתע ברופא ומסתיר את קלמנטיין באזור אחר בזיכרון שלו, שלא קשור אליה, שם הרופא לא יחפש אותה.

לקראת סוף הסרט, השניים נפגשים שוב, לכאורה לראשונה, אבל יש במפגש החדש-מחודש הזה שלהם תחושה עזה של דז׳ה וו  (תופעה בה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב שמתקיים בהווה).

במבט ראשון, תערוכת היחיד של שי זילברמן בגלריה עינגע נראית כתערוכת צילום קלאסית, ״מפעם״: צילומי נוף בשחור לבן, מודפסים על נייר, נתונים במסגרת שחורה עם פספרטו שמרחיק את הדימוי מהמסגרת, כזה שמשאיר הרבה אוויר ומאפשר להתמקד בדימוי. העבודות תלויות בסדר מופתי, בגובה העיניים, אחת ליד השניה, עם רווחים מתאימים. על קיר אחד עבודה אחת בודדת, גדולה יותר.

הכל מאוד נקי, מאוד מאוורר, נינוח, לא מאיים. עולם מוכר.

במבט קרוב בפרטים שונים שבכל אחת ואחת מהעבודות, מתגלה עולם אחר לגמרי. בדומה לרופא שמטפל בג׳ואל ב״שמש נצחית״, לוקח שי זילברמן את הצופה אל מקומות מוכרים, ואז הוא מחסיר מהם חלקים, מוחק אזורים שלמים, מסתיר אחרים, ובמקומם שותל פרטים וזיכרונות חדשים.

המציאות והדמיון מטשטשים, מתערבלים, ותחושת הנינוחות של ה‎רושם הראשוני נעלמת.

השימוש בשפה צילומית מבלבל, זה רק נראה כמו צילום.  זילברמן אינו צד דימויים, אינו מתבונן בעולם ומתעד אותו, אינו מביים אותו וכלל אינו מצלם אותו.

גם אם הם נראים כמו צילום, הדימויים שזילברמן מציג אינם תוצאה של תהליך של פרקטיקות צילומיות מוכרות, שתחילתן בהתבוננות ובחירת פיסות מציאות או בתכנון ובימוי הדימוי.

זילברמן בוחר את הדימויים מהקיים, אבל לא מהקיים בעולם המציאותי, זה שבחוץ, אלא במציאות שכבר הפכה לדימויים, סוג של מציאות ״יד שניה״: בספרים, אנציקלופדיות, צילומים של צלמים לא ידועים ומגזינים ישנים.

הוא גוזר ומדביק ומוחק, מצייר ומתערב בפעולות מדוייקות, כירורגיות, בדימויים הקיימים.

השאלה שתמיד נשאלת מול צילום נוף, ״איפה זה צולם״? אינה רלבנטית, כי הרי שאין מקום כזה בעולם, גם אם יש חלקים שנראים מוכרים, כאלה שאפשר לסמן אותם במפה ולנווט אליהם.

תהליך העבודה הוא תהליך של קולאז׳. אבל בשונה מעבודות קולאז׳ מוכרות – אין בעבודות של זילברמן עקבות או זכר לתהליך. הצופה מבין את התהליך מקריאת הטקסטים הנלווים לתערוכה, ולא מהתבוננות בה.

הוא אמנם מפזר רמזים בפרופורציות המשונות, כמו בעבודה עם הנמלה הגדולה ביחס לנוף; בשתילתם של בניינים מוכרים שמקומם בנופים אורבניים אל תוך צמחיה פראית, או נטיעתם במעלה כביש מתפתל.

מהתערוכה עולות שאלות על פרקטיקות אמנותיות, על החשיבות של תהליכי העבודה, על מקומו של הצילום הישיר במציאות של ריבוי דימויים.

יצירת הנוף המדומיין, זה שמכיל את הזיכרונות והתשוקות של האמן, איננה אפשרית בצילום אחד בלבד. היא זקוקה לרבדים נוספים, לשאלות נוספות, על מנת לפתות ולכשף את הצופה, לגרור אותו אל הנופים החדשים ולגרום לו להרגיש כאילו הוא כבר היה שם.

במהלך השיטוט בין העבודות השונות בתערוכה, הצופה עובר תהליך של מחיקת זיכרון של הידוע והמוכר לו, כך שבשלב מסויים הוא מתחיל להאמין שהנופים הללו, המדומיינים, שנולדו בראשו של זילברמן, הם נופים לקוחים מהמציאות, הם קיימים במקום כלשהו בעולם.

אלה נופים שמעוררים געגועים עזים למקומות שמכירים היטב אבל איש מעולם לא ביקר בהם.

שי זילברמן

שי זילברמן, שנת צהריים נצחית בגלריה עינגע, עד ה- 19 ליולי 2014

 

 

 

 

 

 

 

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    מרית בן ישראל
    18/06/2014 at 3:47 pm

    זה התיאטרון של הזיכרון.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות