שלוש תערוכות מומלצות וסיפור אחד - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי נשי - פוטותרפיה

שלוש תערוכות מומלצות וסיפור אחד

אני לא אוהבת פתיחות של תערוכות. לפתיחות אני הולכת כי – או שאני משתתפת בתערוכה, או כי אנשים שאני אוהבת משתתפים.

אני לא טובה בסמול טוק של הפתיחות. מביך אותי, בעיקר, המעמד הזה. אני אוהבת לדבר עם אנשים, שיחות אמיתיות, כאלה שזוכרים אותן אחרי שמסתיימות, ומשאירות טעם טוב בלב.

טסנו לנו לחופשה קצרה ברודוס, בזמן שבתל אביב נפתחו שתי תערוכות שמאוד רציתי להיות בפתיחות שלהן. ככה יצא.

*

ב"גיהנום" של יורם קופרמינץ בגלריה רוארט שתי סדרות של דימויים חזקים, כאלה שמכווצים לך את המעיים, מחוררים אותם, ושולחים אותך לחשוב על כל הדברים הרעים שעשית בחייך. ושנעשים מסביבך. ולהצטער עליהם. צער עמוק, מייאש וחסר תקווה.

מי שעוקב אחרי יורם בפייסבוק, יכול היה לראות במהלך המלחמה הארורה הזו שהשתלטה עלינו הקיץ, חלק מהדימויים האלה, כל יום דימוי חדש, לפעמים שניים, שהתפוצצו להם על המסך, אומרים הכל בלי להגיד כמכט כלום במילים.

יורם קופרמינץ, מתוך "גיהנום", 2014

 

* *

"אחרי הפרפרים" של רותם ריטוב וגידי סמילנסקי בגלריה אלפרד, באוצרותה של כרמית בלומנזון. עקבתי בזמן אמת אחרי רותם בעבודה, בקומה האמצעית בבניין של גלריה אלפרד, בדרך לסטודיו שלי שבקומה הראשונה. רותם נראתה לי כמו פיית פרפרים, נמלה עמלנית בעבודתה, מרוכזת בעצים, בצבעים, בפרפרים. יחד עם הציורים הנפלאים של גידי סמילנסקי הם יצרו מיני קוסמוס מסקרן, יפה וקשה, מקום בו נוכחים ביחד החיים והמוות, מקום ששואב אותך פנימה, מחזיק אותך שם, ואת עומדת, מתבנוננת, חשה, לא יכולה ולא רוצה לצאת.

מתוך "נדידת המונרך", רותם ריטוב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גידי סמילנקי

 

* * *

לפתיחה של התערוכה "בבואה", באוצרותו של דר יוחאי רוזן בגלריה חנינא, כן הגעתי. תערוכה נהדרת, שעוסקת ביחסים המורכבים שבין צילום לציור באמנות ישראלית העכשווית. (כדאי ורצוי לבקר (גם) באתר של התערוכה, ולקרוא את הקטלוג שמסביר, מרחיב ומנמק את התערוכה)

 

 

הדס רשף, דיוקן עצמי על פי דיוקן עצמי של פרנסיס בייקון, 2005, תצלום צבע, 44X44 ס"מ

* * * *

וזה הסיפור:

השבוע הבת שלי והחבר שלה הלכו לחתום על חוזה שכירות של דירה. הם ישבו במשרד של עורך דין ברעננה, והתהנלה שם שיחה על שמות משפחה. נרקיס סיפרה שאנחנו עיברתנו את שם המשפחה שלנו. שאלו אותה איך קראו לנו קודם, וכשהיא ציינה את שם המשפחה של אבא שלי, עורך הדין אמר לה, שהוא הכיר מישהו בשם משפחה הזה, לפני הרבה מאוד שנים, בארגנטינה.

מסתבר, שהאיש הכיר את אבא שלי, הם עבדו ביחד בבואנוס איירס, באמצע המאה הקודמת. הוא זכר אותו, את אבא שלי, כאיש מאוד נחמד ומאוד חכם.

(ואחותי הוסיפה, כשסיפרתי לה את הסיפור, חתיך מהמם, מה שנכון)

אמרתי לנרקיס, שאני מאוד רוצה לפגוש את האיש הזה, שיספר לי על אבא שלי הצעיר והיפה, הרבה לפני שנולדתי.

אבל בעצם, מה שאני רוצה, זה לפגוש את אבא שלי.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    דוד עידן
    24/09/2014 at 12:27 am

    סיפור, כל כך מרגש שטמונים בו זכרונות והרבה כאב פיסי ונפשי, הרצון והכמיהה לפגוש את אבא, אפילו שהוא כבר לא מעשי ומוחשי יותר, מעצים ומחדד יותר את הכאב, את מוכנה למפגש דמיוני, במקום שהמילים טמונות באדמה.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות