רשות הציבור - אליסיה שחף צילום | עיצוב |

רשות הציבור

מי שגדל וחי בארץ רגיל למראה של מקלטים ציבוריים, מבנים מבטון די דומים אחד לשני בצורתם. כמעט בכל שכונה יש אחד כזה. סוג של פצע מכוער בנוף, שמזכיר לנו את המציאות שאנחנו חיים בה. מלחמות, מצבי חרום, כאב ושנאה.

הזכרון הראשון שלי ממקלט ציבורי הוא של מקום משחק. סוג של מגלשה מאתגרת. בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור עשו תרגיל בבית הספר. כמה זמן לוקח לרוץ מהכיתה למקלט, כמה ילדים אפשר לדחוס לתוך מקלט אזורי. מאז, עברו לא מעט שנים, ואני עדיין זוכרת את תחושת הפחד והמחנק. עמדנו צפופים, כמעט ללא אפשרות תזוזה. כבר לא מקום למשחק.

אורית ישי מציגה סידרה של מקלטים צבעוניים שצילמה לאורכה ולרוחבה של הארץ. הרעיון לצלם את המקלטים האלה התעורר בה לאחר שראתה מקלטים מרוססי גרפיטי. היא החליטה לחקור מה מניע אנשים לצייר גרפיטי, במרחב הציבורי. במהלך המחקר, עלתה בה המחשבה על שימוש בצבע כשכבות כיסוי והסתרה ולא כגרפיטי.

 

אורית ישי ©

היא יצאה לחפש מקלטים שנראים כסוכריות, כפי שראתה אותם בדימיונה ובעיני רוחה.

כבר בסיור השטח הראשון מצאה אורית מקלט ציבורי צבוע בירוק – דשא ופס צהוב סביבו. זה היה אות לבאים אחריו, ואכן מצאה וגילתה עוד שניים. ברגע שהיו בידה שלושה תצלומים של הנושא שעניין אותה, היא הסיקה שיש עוד כפי הנראה. אורית פנתה לאנשים במקומות שונים בארץ, למועצות מקומיות ולאגודות מתנדבים, שאלה שאלות וחיפשה לוקיישנים בהם אולי תמצא את מבוקשה. ימים רבים בילתה ברכב ובהליכה, רחוב אחר רחוב, חיפשה ומצאה. מחוץ לעיר, בפריפריות.

 

אורית ישי ©

בערים המקלטים צבועים על פי רב לבן ונטמעים בין המבנים הסובבים אותם. בפריפריות, דווקא צביעת ההסוואה שלהם מבליטה אותם, למרבה האירוניה. כל מקלט נוסף שגילתה, צבעוני כסוכריה, הביא עמו שמחה רבה ואנרגיה להמשיך בצילום ובעשייה.

העבודה של אורית היא עבודה מחקר יסודית, של מיפוי, זיהוי, מיון וגילוי. המקלטים הצבעוניים, צבעוניים מאוד אפילו, כמו מנסים להתחפש, להיות ידידותיים ולא מאיימים.

 

אורית ישי ©

השאלות שאורית שואלת בעבודתה רבות: מהי התופעה הזו של צביעת מקלטים בצבעים כאלו? מי צובע אותם ולמה? הרשות? האזרחים? עם רשות או בלי רשות? האם הצביעה מנטרלת את אובייקט הבטון הבטחוניסטי מתפקידו ומרככת אותו, או להיפך? האם הצבעוניות החדשה שלבש מבטלת את התבלטותו כאובייקט בשטח או שמא ההיפך הוא הנכון והוא מובלט הרבה יותר? האם נסיון להפוך אובייקט זה לידידותי לסביבה צלח או הפך למפגע סביבתי קשה יותר? כיצד אנו כעם וכחברה משתקפים דרך יחידת בטון צבעונית זו?

המקלט הוא השחקן הראשי בצילומיה של אורית. האובייקט המרכזי. אובייקט מוזר וצבעוני, שמסתיר את הסביבה כולה, משתלט עליה. הנוף, הצמחיה, הבתים, מהווים רקע למקלטים. המקלט, וכל מה שמאפיין אותו, כל מה שהוא מסמל, הוא הנושא המרכזי. בצילומים של אורית. וגם במציאות שלנו. במידה רבה.

 

אורית ישי ©

 

התערוכה מוצגת בגלריה החדר עד ה- 7 לנובמבר.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

6 תגובות

  • Reply
    יעל ברזילי
    01/11/2009 at 7:25 pm

    אלו מבנים שהיינו מוותרים עליהם בשמחה, ויש להם קישור אסוציטיבים לכיעור. גוש בטון אפור, תקוע. יש משהו הפוך על הפוך בלהפוך אותם למשהו עם ציבעוניות מוגזמת.
    נסיון להסתיר למה המבנה נועד באמת וכמה עגמומי הצורך בו.

    איך התמונות תלויות בגלריה?
    אני מדמיינת את זה בגריד, כמו מגדלי המים של הילה וברנרד בקר.

  • Reply
    הילה ד.
    02/11/2009 at 12:09 am

    המאמר משכנע ללכת לראות את התערוכה אבל בנוסף נראה שיש מקום להרחיב אותו ולהוסיף פרטים כמו כמה צילומים מוצגים בתערוכה, גדולים או קטנים, האם התערוכה כולה אכן מקצועית ומדוייקת כפי שרואים בדוגמאות שמופיעות כאן או שאלו כמה בודדות שנבחרו כי הן יותר טובות מאחרות? קצת ביקורת ולא רק סיפור. אשמח מאד להרחבת המאמר

  • Reply
    רוני
    02/11/2009 at 12:40 am

    את מקלט הילדות שעליו אספנו צחי ואני שבלולים וזוחלים מהשדות שמאחורי הקיבוץ צבעו כך, כמו מסטיק. מאוד הפתיע אותי לגלות שזה קורה בהמון מקומות. רעיון יפה, לקבץ אותם.
    היא כותבת בתערוכה תשובות לשאלות האלה – מי החליט, מי צבע, למה?

  • Reply
    אליסיה
    02/11/2009 at 7:32 am

    יעל, הצילומים מוצגים בשני קירות, שורה של צילומים.
    הילה, תמיד יש מקום להרחיב. וכן, התערוכה אכן מקצועית ומאוד מדוייקת.
    ורוני, יש בעבודה של אורית רק שאלות.

  • Reply
    סיון
    11/03/2018 at 2:29 am

    פוסט מעולה! נתקלתי בטעות ושמחה שכך יצא 🙂

    • Reply
      ali
      16/03/2018 at 3:38 pm

      סיון, שמחה שהגעת, קראת והגבת 🙂

    השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות