פרידה

עמדת שם על שפת התהום ובכלל לא ידעת שאת עלולה ליפול ולטבוע בים למטה. חיפשת דרך להגיד לו שלום. לחתוך את חבל הטבור, להפנים. לעולם לעולם לעולם לעולם לא תראי אותו, לא תריחי אותו, לא תשמעי אותו, לא תגעי בו. כמעט כל החיים בלעדיו. כבר עשרים וארבע שנים את חולמת אותו מוחשי, אנושי כל כך. את מדברת איתו, את מחפשת אותו. את מספרת לו דברים. והוא שותק. התקרבת לתהום והבנת שרק צלילה לתוך המים העמוקים והמלוחים תפריד ביניך לבינו. אבל לא יכולת ולא רצית ולא ידעת בכלל איך. והיו ימים כל כך עצובים וסוערים והלכת וחזרת והיה לך נעים להלך באוויר מעל המים ולצוף ולא ליפול. והיו ימים שהחזקת חזק חזק חזק חזק, בכל הכוח נאחזת באדמה, רגלייך באויר, נושמת בכבדות ולא מרפה. והיה יום שהפיצוץ קרע אותך מהשינה, רצת לחלון להבין מה קרה ולא הבנת. ענן רך עטף אותך, ליטף את החושים שלך, הרחיק אותך מהמקום. אחר כך, כששכבת בשמש, הרגשת את היד שלו על המצח. הוא אמר לך את יכולה לנוח. עשרים וארבע שנים את מנסה לדבר איתו והוא שותק. עכשיו הוא בא ומרגיע, מלטף אותך. והיה יום שעמדת על שפת התהום והבנת מה יש שם למטה. הוא בא להיפרד. הוא כבר לא יהיה שם יותר. אמרת יפה שלום, הפנית את גבך וחזרת הביתה.

 

                          

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    יורם קופרמינץ
    10/06/2003 at 1:26 pm

    רק מרגיש.
    והלוואי.
    ואין.

  • Reply
    רונית
    11/06/2003 at 2:11 pm

    לא להפנות את הגב ולא לחזור
    הביתה כל כך גדול.

  • השאר תגובה