על מראות, גבולות וברזל רך

בסיבוב הראשון של החיים שלי בארץ, ביליתי הרבה שבתות שמחות בקיבוץ גזית.
יש לי זיכרון מאוד חזק של החיפושית הלבנה של אבא שלי פונה לכביש ושמש קייצית צובעת את הר תבור בצבעים כתומים של שקיעה.
אולי בגלל הזיכרון היפה הזה חשבתי שלגור בקיבוץ זה רעיון טוב, אבל זה כבר סיפור אחר.
ברור לי שזיכרון הילדות מגזית הוא אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את עמק יזרעאל ואת הדרך לשם.

נוף כזה ואמנות טובה הם שילוב מנצח לשקט נפשי, במיוחד כשהנפש סוערת.
המשכן לאמנות בעין חרוד פתח את שעריו לאחר תקופה ארוכה של סגר והייתי חייבת להגיע לשם.
(כאמור, נפש סוערת שזקוקה לקצת שקט נעים)

כל כך שמחתי (וקצת נלחצתי, גם) לראות את המוזיאון מלא במבקרים.
ועוד יותר שמחתי על התערוכות הנהדרות שמוצגות בו.


את אורנה בן עמי צילמתי לתערוכה שלי (שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון, עדיין סגורה לקהל) ומאוד אהבתי את העבודה שלה.
יש פער גדול כשחושבים על המשמעות של "מסגריה" (כך אורנה מכנה את מרחב העבודה שלה): מכונות גדולות, הרבה ברזל, כבלים, רעש, ניצוצות, לבין העדינות של העבודות שלה.
גם כשביקרתי אצלה מאוד אהבתי את העבודות בהן היא משלבת בין צילום לתלת מימד.
הפיסול של אורנה עדין, עגול, מדהים לראות איך הברזל הקשה הופך בידיים שלה לחומר רך, עגול.

אורנה בן עמי, מתוך התערוכה "צרור חיים", אוצר יניב שפירא

אל ציור אני ניגשת תמיד קודם כל עם הלב. עבורי זו חוויה שונה לגמרי מהתבוננות בצילום.

אל הצילום אני באה עם מטען מאוד גדול של ידע, שקשה לי לשים בצד.
אז אמנם אני יודעת דבר או שניים על תולדות הציור (למעשה הרבה יותר מדבר או שניים) אבל אני מרגישה שזו תהיה יהירות מצידי לנסות להסביר או לנמק ציור.
אבל על הלב שלי אני תמיד סומכת.
התערוכה של אלי שמיר בחלל הכי יפה במשכן מרשימה, הציורים הגדולים, ניחוח של ישראל הישנה והטובה נודף מהם.
עשיתי סיבוב ועוד סיבוב וכל פעם נעצרתי מול שתי עבודות קטנות.
עמדתי מולן, מנסה להבין איך דווקא שתי הקטנות האלה מושכות אותי אליהן כל כך.
אין לי הסבר, רק הלב 🙂

אלי שמיר, מתוך התערוכה "גבולות", אוצרת ד"ר יעל גילעת

התערוכה של מיכאל קובנר מורכבת ומרתקת, יש בה שני גופי עבודות שמוצגים תחת השם "מראות כפולי אפיק".
ב"יחזקאל", דימויים מתוך נובלה גרפית שמשרטטת קווים דימיוניים וביוגרפים של אביו של מיכאל קובנר, אבא קובנר.

ב"חצר קיבוץ" ציורים של מספר קיבוצים בהם קובנר עובד.
התבוננתי בציורים של הקיבוצים ועלתה בי תחושה של רחם מול המחשבה: כולם נראים דומים כל כך אחד לשני.

מיכאל קובנר, מתוך התערוכה "חצר קיבוץ", אוצרת דר' גליה בר אור

(אולי פעם אכתוב משהו על קיבוץ, לא בטוח)

Share

תגובה אחת

השאר תגובה