על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום

קורה, שאני קוראת טקסט שממשיך להציק לי ולא מניח לי, גם אחרי כמה ימים שקראתי אותו. זה לא קורה לי יותר מדי. אני בן אדם ויזואלי. הראש שלי מלא באימג'ים של צילומים, ציורים, מקומות, אנשים. פחות באותיות ומילים.

הטקסט שכתב בני ציפר בבלוג שלו – "כולם חושבים שהם אמנים, או: על טירוף היצירתיות" לא עוזב אותי מאז שרוני הפנתה אותי אליו (היא באמת מכירה אותי, יודעת בדיוק מה יכול "להדליק" אותי…תודה, רוני)

 

הכותרת מאוד סיקרנה אותי, וקראתי את כל הטקסט, בניגוד מוחלט לעקרון הפרטי שלי – לא לקרוא טקסט שהוא ארוך יותר מהמסך שלי – עניין של חוסר זמן ויותר מדי שעות מול המחשב.

 

כמה חלקים בטקסט הזה עוררו קודם כל את הכעס שלי ואחר כך גם גרמו לי לחשוב (אין לי מה להגיד על הספר של עמוס עוז, לא קראתי אותו ואין לי מושג אם הביקורת של ציפר קולעת או לא). אני מתייחסת במלוא הרצינות והכבוד אל הכותב. אני לא מכירה אותו אישית ולא קראתי מאמרים שלו, ופוליטיקות ואינטריגות בצד (קראתי מעט מהתגובות למאמר ודי נבהלתי מחוסר האהדה כלפי האיש), אני מעריכה שעיתון רציני כמו הארץ מעסיק במשרות מרכזיות אנשים רציניים.

 

* * *

 

הרתיח אותי (כן, נו, יש משהו בעניין הזה של "דם דרומאמריקאי חם") מה שציפר כותב על הצלם ש"כינה עצמו צלם מקצועי" (אני מצטטת) שכעס על כך שציפר פרסם תמונה של סופר ידוע מבלי לבקש אישור (או חס וחלילה לתת קרדיט) לצלם שצילם אותו. ועוד הוא מתאר את הצילום "צילום פורטרט שעושים בחנות צילום בשניה אחת".

 

סליחה????

 

איך בני ציפר יכול לקבוע מיהו צלם מקצועי ומי לא? ואיך הוא יכול להרשות לעצמו לפרסם עבודה של מישהו מבלי לשלם לו, לבקש אישור או להעניק קרדיט? (ולהתעצבן על ה"חוצפה" של הצלם) איך הוא היה מרגיש אם מישהו היה מפרסם את הטקסטים שלו ללא אישור ומבלי לפרסם את שם המחבר? באותה מידה שכל אחד יכול לצלם (כי כל אחד יכול לקנות מצלמה, להסתכל דרך העינית שלה, ללחוץ וכך הלאה), כך כל אחד יכול לכתוב (כי כל מי שיודע קרוא וכתוב יכול לכתוב ואפילו למצוא מקום לפרסם את הגיגיו)

 

אני אנסה להפריד בין התגובה האמוציונלית השלילית שגרמו לי מילותיו של בני ציפר לבין הרעיון שמסתתר מאחוריהן, מכיוון שבהמשך מעלה ציפר שאלה חשובה מאוד – מיהו באמת אמן? מהי יצירת אמנות? אני חושבת, שזו שאלה מאוד מורכבת, שדורשת תשובה מאוד מורחבת, מנומקת, והיא בטח לא תהיה חד משמעית. כי צודק ציפר כשטוען שלמעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו אמן ובכך לקבוע את היותו אמן.

במידה מסויימת, כותב בני ציפר את מה שהרבה אנשים חושבים ומפחדים להגיד, או אפילו לשאול: סוג של תפקיד הילד שקורא בקול "המלך עירום".

למה?

אני אסביר: אני רואה הרבה מאוד תערוכות אמנות. אני מקשיבה לתגובות של האנשים שמבקרים בתערוכות בגלריות, במוזיאונים. אני שומעת את הדברים שאומרים בקול רם ואני רואה את הבעות הפנים, את שפת הגוף. וגם את הדברים שאומרים בשקט.

 

הפוסטמודרניזם פתח בפנינו עולם יותר שיוויוני מבחינת התפיסה של עבודת האמנות: הוא מחק את ההבדלים בין אמנות גבוהה לנמוכה (בין היתר), תפיסה שהיא סוג של מלכודת: מצד אחד דמוקרטיה זה מעולה. מצד שני –  הפתח לחנטריש הוא גדול מאוד.

 

האמנות העכשווית היא מורכבת. צריך ללמוד, לקרוא, לראות, לשמוע הסברים, כדי להבין אותה. אנשים כבר יודעים ש"יפה" זה לא מספיק. (וזה באמת לא מספיק, אבל עדיין מהנה).

אבל, וכאן האבל הגדול – בתערוכות לא תמיד טורחים האוצרים והאמנים להסביר את העבודות.

אנשים אינטליגנטים, בעלי השכלה בתחומים אחרים, נותרים פעורי פה מול עבודות שתלויות/מונחות/מוקרנות במוזיאון מכובד זה או אחר ואין להם מושג למה זה שם. למה מישהו החליט שזה ראוי להיכנס להיכל הקדוש הזה. אבל, מכיוון שהם מכבדים את המוסד, מעריכים את האנשים שפועלים בו, משערים שהבעיה אצלם. הם לא מבינים. הם בורים. והם בשום אופן לא ישאלו שאלות, כי אז יחשבו שהם טיפשים…

 

כמובן שיש גם עבודות שגם לאחר הסבר מפולפל ומנומק אין לאף אחד מושג למה הגיעו לקירות המוזיאון (חוץ מהעובדה שמי שיצר אותן מספיק בטוח בעצמו כאמן כדי להציג עצמו ככזה ולשכנע את כל הסביבה שהוא באמת "הדבר הבא"?)

 

אני לא מסכימה עם קביעתו של בני ציפר שהצילום הוא לא אמנות. זה חוסר הבנה מצידו את המהות של הצילום וכמובן – תוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בצילום (כי כאמור, כל אחד יכול לצלם, לכל אחד יש מצלמה, אפילו בטלפונים הניידים). הוא מתעלם מהיצירה, מהמחשבה, מהיכולות, מהנוכחות, מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של המדיה הצילומית. נכון שפעם צלם היה מישהו שהסתובב בשפת הים וצילם ילדים חמודים ומכר את הצילומים להורים.

 

אבל, עברנו דרך ארוכה מאז…

 

 

מיכל היימן © אני הייתי שם, קלוד קהון

Share

אולי גם זה יעניין אותך

21 תגובות

  • Reply
    רוני
    12/03/2007 at 9:09 pm

    וכל זה בלי להזכיר כלל שגם אם הצלם ההוא שהתקשר הוא "צלם פורטרטים של חנות צילום" ואינו אמן, עדיין מגיע לו שכר על עבודתו. צילום הוא גם אמנות, אבל גם אומנות, וההיסטוריה של אומנות בתשלום הרבה פחות שנויה במחלוקת מזו של אמנות בתשלום.

    עוד יומיים, אבל מי סופר.

  • Reply
    יונתן
    12/03/2007 at 9:25 pm

    חבל להתרגש מבני ציפר. בשורה התחתונה הוא צודק, גם אם – כהרגלו – בדרך לשורה הזו הוא מדבר הרבה שטויות שהוא עצמו לא מאמין בהן, אבל נהנה לכתוב אותן ולעצבן.
    אני מתאר לעצמי שמה שהדליק את ציפר לא היה עצם דרישת התשלום, אלא גובה הסכום שנדרש, שהוא מתאר כמופרך ויומרני. מבחינה זו הוא באמת צודק, גם אם על הדרך – שוב, כהרגלו – הוא פולט כל מני פליטות על כן צילום ולא צילום וכן אמנות ולא אמנות.

  • Reply
    יונתן
    12/03/2007 at 9:38 pm

    שכחתי לכתוב שאהבתי את הצילום מאתמול.

  • Reply
    טלי
    12/03/2007 at 9:50 pm

    ציפר הוא איש כה קטן עד שהדרך היחידה שלו להשאיר איזשהו חותם בעולם, בכל הז'אנרים של כתיבתו, היא בנרקיסיזם הרדוד והמרושע שלו.
    לא מעט אנשים, גם חוקרי ספרות בכירים, ביטלו את המנוי בגללו [זה אפרופו ההנחה הנדיבה שלך שעיתון הארץ מעסיק אדם רציני בתפקיד]
    הייתי אומרת שצריך לשמור על אורך רוח ולהתעלם מהפרובוקטור בשקל, אבל בדרכו העקמומית ציפר מצליח להוציא את המיטב מאנשים טובים שמתרתחים עליו ובצדק. ההגינות, היושרה, הצניעות והיופי שבדרך שלך
    הם כל מה שציפר לעולם לא יוכל להיות. אז אולי טוב שקראת והתרגזת עליו.. ואני מאוד מסכימה עם הניתוח הקצר שלך לגבי הנתק שבין הטקסטים של האוצרים לקהל. אשמח אם תוכלי לכתוב על זה עוד, זה חשוב.

  • Reply
    שולמית
    12/03/2007 at 10:21 pm

    שלום אליסיה

    בעניין ציפר דעתי כדעתה של טלי. ההנחה שלך שהאכסניה, קריא עיתון הארץ , מעידה על רצינות עורכיו או על איכות כותביו , מקבילה, במידה ל'נכבדות' של היצירות בזכות האכסניה – המוזיאון , הגלריה הנכבדת, כתב העת היוקרתי. זה אותו משחק. נכתבו על כך ספרים והתקיימו סביב התהיות על אודותיו, דיונים רבי משתתפים ובסופו של דבר , זה מה שקובע את השוק
    אך לא בזה ברצוננו לדון אלא בצילום כאמנות..

    לטיעון שקלות העשייה של הצילום מונעת ממנו להיחשב
    ליצירת אמנות אין מקום לאחר הצבת " המזרקה" של דושאן במוזיאוון ו" החפצים , הנוספים שלו. אין לה מקום כנימוק לשלילת ערך אמנותי של הצילום בהשוואה לאמנות פלאסטית אחרת.
    גם נראה לי שאיו מקום לשאלה מה זאת אמנות ומה לא ( דיון דומה לזה מתנהל באתר שלי טלי על אודות השירה) . יחה כל איש באמנותו ואם יתמזל לו מזלו גם ימצא לו אכסניה, קבל או פרנסה.הכל עניין של רטוריקה.
    כל טוב
    שולמית

  • Reply
    אליסיה
    12/03/2007 at 11:09 pm

    שולמית, נראה לי שלא הבנת אותי. אני האחרונה שתפקפק בצילום כענף מכובד מאוד באמנות.
    אני אומרת, שקלות העשייה של הצילום היא זו שגורמת מצד אחד לאנשים לחשוב שכל אחד הוא צלם מדהים ומצד שני לאנשים אחרים לזלזל בערך של צילום כאמנות.
    ולדעתי, כן יש מקום לדיון על מה זאת אמנות ומה לא.
    טלי, אני אנסה לכתוב באופן יותר ממוקד על נושא הטקסטים והאוצרים, גם אני חושבת שזה חשוב מאוד.
    יונתן, רוני, לתומי חשבתי שהעניין של ציפר היה עקרוני יותר ולאו דווקא קשור לכסף, אבל יכול להיות שאני סתם תמימה…

  • Reply
    שולמית
    13/03/2007 at 12:58 am

    שלום אליסיה

    הבנתי באפולוגטיקה התיחסתי לדברי ציפר. אכן אפשר לדון על אמנות אלא שזה לא רלבנטי .. כך נראה לי. מה זאת אמנות קבעו , תמיד , בעל הכוח
    כל טוב
    שולמית

  • Reply
    מיכל כרמון
    13/03/2007 at 3:37 am

    את הבלוג הרדוד של אור-לי בר-לב. היא כל כך מלאה מעצמה, שחצנית ועילגת – תביני אילו אנשים הארץ שוכר.

  • Reply
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    13/03/2007 at 7:00 am

    אז אחרי האמוציות הראשונות עולה השאלה החשובה – האם במה שכתב בני צפר יש משהוא ממשי?
    ובאיזה מקום נראה לי שיש,
    מספיק להכנס לפורימים של צילום כדי לראות שיש אלפי מחזיקי מצלמות שיש להם יומרות אמנותיות, וחלקם אפילו מצליחים "להגניב" תמונות למקומות שניתפסים ע"י הממסד כאתרים בעלי משמעות-אמנותית אמיתית כגון אתרים של קודק או תחרויות בעלות שם עולמי, (בסוף בכל זאת מישהוא צריך לתת את הגושפנקא שצילום מסויים הוא אמנות או שטות),
    "כמובן שיש גם עבודות שגם לאחר הסבר מפולפל ומנומק אין לאף אחד מושג למה הגיעו לקירות המוזיאון"
    – עם יד על הלב – כאשר מוזאון\בית אופרה מסכים שפרסומות של טלפון סלולרי יתנוססו על הקירות שלו – מי יאמין שהכסף לא משחק תפקיד ראשי בהצגה? אין לי ספק שסכום נאות יקנה לי אפשרות להציג תערוכה שלי במוזאון ישראלי – גם אם לפי כל הדעות – כולל דעתי הצילומים לא שוים הדפסה,
    הכותרת שלך – "על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום" לדעתי היתה צריכה להיות "התמימות הבילתי נסבלת של הצלם" , אני מניח שהרבה "אוחזי מצלמה" מאמינים שהם יכולים להיות "צלם דגול" אם יצילחו לצלם תמונה שאיש אינו מבין אותה ושיצליחו לממן לעצמם תערוכה,
    מספיק לקרא את השרשור שפה –
    http://d-spot.co.il/forum/index.php?showtopic=104515&pid=854911&st=90&#entry854911
    כדי לראות מה ההבנה האמנותית של חלק מהצלמים,

    אבל מי שאשם זה לא הצלמים, אלה "המערכת",
    אין ספק שבמדינה שאין בה כלל חינוך לאמנות או לערכי אסטטיקה (לא בצלאל – אלא גני ילדים) ולימודי אמנות זה בין "מותרות" ל"בזבוז זמן של התלמידים" אין הבנה או סובלנות לאמנות, וזה שכדי להעלות תערוכה צריך להיות אדם עשיר – בודאי לא מוסיף, אמנות שאינה חלק מחיי יומיום. ופאן נוסף לנושא –
    נראה לי ש"אמן הצילום" שצילום את התמונה האמורה פשוט ראה מקור לקצת כסף, גם אם הוא לא אמן – אז לפחות מבחינה חוקית יש ממש בטענה שלו על זכויות יוצרים, לא נראה לי מקריאת המאמר שבני פסל את הצילום כאמנות אלא את הצלם הספציפי כאמן, אמן ואמנות זאת הגדרה שנעה בין רלונטיות פוליטיקה כשרון וקשרים אישיים, לא בטוח שכדאי להכנים את הראש להגדרות כואבות.

  • Reply
    מואיז
    13/03/2007 at 8:02 am

    חסכת לי רשימה כי חשבתי בדיוק לכתוב את הדברים האלה.

    ציפר צריך להבין שעל צילום משלמים, ובגלל זה יש צלמי עיתונות. אם לא היה מתעצל והיה שולח את הצלם זה לא היה קורה.

  • Reply
    אחת
    13/03/2007 at 8:39 am

    כשאמנות היא טובה- קודם כל מרגישים את זה. אחר-כך חושבים על המסברים. לא רק אמנות הצילום היא קלה. היום גם ציור (מודרני) הוא קל ליישום. ואפילו אמנות קשה ליישום (כמו מחול) יכולה להיות שרלטנית. לתחושתי, כמות הגבבה בימינו עולה לעין ערוך על יצירות האמנות ולא משנה באיזה תחום.

  • Reply
    אמירה הס
    13/03/2007 at 9:45 am

    כללית אמנות זה דבר נפלא וזה דבר כאוב. על כן התגובה שלך כל כך מוקפצת. אבל כנאמר על ידי ה"אחת" שמעלי, אמנות כשהיא טובה מרגישים. יודעים. מבינים. זה זה. וגם אם יש הזניה של המושג אמנות, עדיין חשים מהי אמנות טובה ולא מזייפת
    על כן אין להתרגש משום מניפולציה של מאמרים שונים ובקורות של מבקרים למיניהם שקצרה ידם מלעשות מעשי אמנות. כאן אני לא מתיחסת לבני ציפר, באופן כללי אני חושבת שהוא כותב בעל אינטואיציה עזה וראיה נכוחה של מצבים.
    כמובן שיש לי הסתיגויות לגבי דברים מסוימים, אבל כללית בני ציפר הוא אדם חד מבע וראיה

  • Reply
    אליסיה
    13/03/2007 at 11:33 am

    השאלה היא, מי מרגיש ואיך. ומי מכתיב את ה"הרגשה" הזו. מי קובע אותה? האם הכסף, כמו שטוענים כמה מהמגיבים כאן?
    ומה זה בדיוק אמנות "טובה"?
    וספציפית לגבי צילום, מישהו שכתב כאן תגובה ללא שם מפנה לדיון שהתנהל על עבודתו של עדי נס (התערוכה שלו נפתחת ביום שישי זה בהלנה רובינשטיין ועליה אכתוב בהמשך) בפורום צילום, כשאחת הטענות שעולות שם היא ש"הוא לא מתאמץ" , כלומר, לוקח לו שעתיים לצלם סט.
    זו אחת הסיבות שאנשים מסויימים מזלזלים בצילום: הוא מיידי. אבל – הוא כזה קל לביצוע? והמחשבה? והתכנון? והרעיון? והשעות הרבות של הסקיצות, וההתלבטויות?

  • Reply
    אחת
    13/03/2007 at 11:49 am

    שמעבירה אותנו למחוזות אחרים. מי קובע , בעצם, מה תהיה "קלאסיקה". שכל בור ועם הארץ יראה את ה"מונה ליזה" ויהמהם לעצמו "הנה אמנות!". כשאני רואה באתר הזה את הצילומים של יורם קופרמינץ- כרוב המוחלט של הפעמים אני חוטפת בוקס בבטן. לא שמעתי עליו אף פעם, איני יודעת מה ומי הוא (למעט תחושת הדכאוניות שאופפת את הטקסטים והתמונות). אבל מה יהפוך אותו לכזה שכל הדיוט יידע שאכן הוא "נחשב". על זה את מדברת? על נחשבות? על קובעי טעם? כי אז זו לא שאלה של אמנות. זו כבר פוליטיקה

  • Reply
    אליסיה
    13/03/2007 at 12:44 pm

    אני מדברת על התפיסה של אמנות באופן כללי. וברור
    שזו פוליטיקה. וגם של כסף.
    ולגבי ההרגשה – כפי שגם את וגם אמירה כתבתן –
    נתת פה דוגמא מצויינת, מבלי להתייחס ליורם האיש והאמן שאני מאוד מעריכה, אלא כדוגמא למישהו שיכול לעשות לך בוקס בבטן כל פעם שאת רואה תמונה שלו, ולמישהו אחר לא.
    אז מי יכול להגיד שהוא אמן ? אמן טוב? "נחשב"? כפי שכתבת?
    וכן, זו שאלה בעייתית…

  • Reply
    אחת
    13/03/2007 at 1:29 pm

    כל אחד יודע בתוך עצמו אם הוא אמן או אומן או שרלטן. אמנות היא דרך חיים ש"תופסת" אותך לגמרי. כל המגע עם החיים סביב עובר דרך הפריזמה של האמנות. אם זה לא כך, אם רק בשעות "העבודה" אתה יוצר, אז תחשוב לבד מה זה אומר. ואני מסייגת כמובן- זאת דעתי האישית בלבד. ומתי הסביבה תחשוב שאתה אמן? נו, פה זה כבר מיתוג, יחס"צ, פוליטיקה ושאר ירקות

  • Reply
    shby
    13/03/2007 at 7:37 pm

    "והרעיון?"
    "כשאמנות היא טובה- קודם כל מרגישים את זה."
    – אני לא כל כך בטוח
    לפעמים הרעיון מוסוה טוב – מבחירה של האמן – עד כדי כך שלוקח הרבה זמן להבין את הגדולה שלו,
    לפעמים הוא כלכך לא בולט עש שמסתכלים על העבודה בתור "עוד שטות של אומן" והאסימון נופל אחרי הרבה זמן, לפעמים אפילו לא בטוחים שהאמן התכון למה שאני מבין מהתוצאה,

  • Reply
    shby
    13/03/2007 at 7:37 pm

    "והרעיון?"
    "כשאמנות היא טובה- קודם כל מרגישים את זה."
    – אני לא כל כך בטוח
    לפעמים הרעיון מוסוה טוב – מבחירה של האמן – עד כדי כך שלוקח הרבה זמן להבין את הגדולה שלו,
    לפעמים הוא כלכך לא בולט עד שמסתכלים על העבודה בתור "עוד שטות של אומן" והאסימון נופל אחרי הרבה זמן, לפעמים אפילו לא בטוחים שהאמן התכון למה שאני מבין מהתוצאה,

  • Reply
    רוני
    14/03/2007 at 7:38 am

    * מהי בעיניך התכונה החשובה ביותר של הצילום?

    העובדה שהתצלום אינו ניתן לבעלות. הוא אינו ניתן לבעלות גם כשהצלם או הצלמת טוענים שהוא שלהם וטענתם זוכה לאישור בית המשפט. תכונה זו באה לידי ביטוי בכל מבט מחודש שנח על תצלום. לצילום יש קיום פומבי, הוא חלק מן הספירה הפומבית גם אם הוא נותר גנוז לזמן מה. אם לציבור לא היה חלק, או אפשרות, לתבוע חלק בתצלום ולהפעילו, ייתכן שהמצולמים מעולם לא היו נותנים את הסכמתם ההיפותטית להצטלם.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/837011.html

  • Reply
    יאיר כרמין
    06/04/2007 at 9:21 am

    כבר אמר מי שאמר- מי שיודע עושה, ומי שלא יודע לעשות- מדבר, וכן הלאה.אני יוצא תמיד מנקודת המבט האמורה – במיוחד כאשר אני עומד מול הקיר במוזיאון והכתוב שם נראה לי כלא יותר מרצונו של האוצר להכביר במילים.גם- לא אחת עבודה הנמצאת במוזיאון- כפי שכבר אמרו רבים וטובים לפני- קשורה רק במערכת יחסי הציבור של אומן/אוצר מחק את המיותר-ולא בהכרח ביכולתו של האומן.
    אני חושב שאת הזילזול – בצילום- מישמים הצלמים בעצמם, ראית איזה קטלוג יפה לאחרונה ששם הצלם התנוסס עליו-או להבדיל משהוא מזעזע-?כולם מוזכרים, חוץ מהצלם שצילם את הקטלוג-!לגבי התשלום-אין לי ספק שעבודה=כסף, כל מי שמנסה למכור את עבודותיו נתקל בבעיה זו- כולם מחזיקים מצלמות,וכולם יודעים כמה עולה להדפיס תמונה, לא לכולם יש את העין הרואה המיוחדת, ועל כך התשלום.

  • Reply
    מאמרים « שקוף
    02/07/2011 at 10:50 pm

    […] על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום […]

  • השאר תגובה