על הגעגוע

השבוע שאלה אותי רוני אם אני מתגעגעת לקיבוץ.
בגדול – ממש לא.
ובכל זאת?
תוך כדי שיחה שוטטתי בתמונות שצילמתי שם פעם ונתקלתי בזו.

שלחתי לה שתראה, והסברתי, זה חדר האוכל, והחלונות שרואים בין הסיגלונים, זה המטבח.
עשר שנים עבדתי במטבח, זה השביל שהייתי רואה כל יום בשש בבוקר (כשהצלחתי להגיע בשעה הזו, שעה קשוחה למי שאוהבת לישון בבוקר)
למטבח אני מתגעגעת. לתשוקת הבישול, לכל מה שלמדתי שם, לאנשים שהיו לחברים הכי טובים שלי, ליצירתיות, לכייף שהיה שם, השירים בקולי קולות, ארוחות העשר המושחתות של הצוות.
ולרחבת הדשא שמתחת לסיגלון מצד ימין, שם דור התחיל ללכת, על הדשא המנוקד בפרחים הסגולים שנשרו מהעץ.
וכל הזמן התנגנן לי בראש שיר הילדים המקסים של Maria Elena Walsh, שיר על הסיגלון, jacaranda בספרדית.

Share

2 תגובות

  1. marek

    עשר שנים ולא התגעגעת…. כמו שאני הייתי 8 שנים בארהב ואינני מתגעגע. איך זה יכול להיות שאנחנו מבלים שנים ארוכות במקומות שלא נתגעגע אליהם…מוזר

השאר תגובה