עליה - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

עליה

מסע העליה התחיל בפרידה ארוכה על גבול ההתעללות הנפשית בנמל בואנוס איירס.

אוניה עצומה, עיר צפה ממש, שאבה אליה עוד ועוד אנשים, חלקם עתידים לחיות בה שבועיים שלמים, חלקם יחזרו אל העיר קרועים מכאב, כבר מתגעגעים לאהובים שצפים להם אל ארץ חדשה.

עברו כל כך הרבה שנים מאז, ואני עדיין יכולה לשמוע את סבתא שלי מתייפחת, מחבקת אותנו שוב ושוב. ושוב. וזוכרת ששאלתי, למה היא לא באה איתנו.

הייתי בת 12, והכל נראה לי כמו הרפתקאה אחת גדולה. זה לא שלא הבנתי את גודל המעמד, בטח הבנתי, אבל הייתי נרגשת מההפלגה, מהמקומות החדשים שסיפרו לי שנבקר בהם בדרך, מהארץ החדשה שאני הולכת לגור בה, מההבטחה לגור קרוב לים, מזג האויר החם. חברים חדשים שאכיר.

אני לא זוכרת אם היו דיבורים על ציונות, אני זוכרת שדיברו על חופש, ועל תקוות גדולות, ועל זה שכולם שם יהודים. והכל חדש.

ההפלגה הייתה ארוכה ומייגעת, שמחתי על כל עצירה בדרך, על האפשרות להרגיש קצת אדמה יציבה מתחת לרגליים. גם באוניה כזו ענקית אפשר להרגיש את התנועה הבלתי פוסקת של המים.

האוניה הגיעה לאיטליה, בילינו שבוע שלם בנאפולי, שזכורה לי כעיר צבעונית ומקסימה, עם ריח של ים וכביסה תלויה מעל הראשים של המתהלכים ברחובות. שם קנו לי אופניים, הראשונים שלי, ובתום השבוע הזה הסיעו אותנו באוטובוסים לרומא.

משם טסנו באל על לישראל.

לא מזמן מצאתי, בין התמונות הרבות שהבאתי מהבית של אמא שלי לאחר שהיא נפטרה, קונטקטים שמעולם לא ראיתי. הם כאילו התחבאו להם בתוך הקופסא, וחיכו לרגע המתאים להופיע על השולחן שלי (לא באמת, אבל אין לי מושג איך לא ראיתי אותם קודם).

חפרתי בתוך התמונות האלה, כשברור לי שאבא שלי צילם אותן, עד שגיליתי סטריפ של צילומים שרואים את ארבעתנו – הוא לוחץ יד למשגיח הכשרות (שעשה את כל הדרך הארוכה מבואנוס איירס עד לישראל, להשגיח שחס וחלילה לא יגיעו יהודים לא כשרים לארץ במשמרת שלו), אחותי התינוקת ישנה על הברכיים של אמא שלי ואני יושבת לידה.

יש לי זיכרון עמום מהמקום הזה שאנחנו מצולמים בו, שדה תעופה כלשהו – לא יודעת אם באיטליה או בישראל – ותחושה שישבנו שם המון זמן עד שאיפשרו לנו לצאת – למטוס או אל האוטובוסים שלקחו אותנו למרכז הקליטה ברמלה.

משהו בצילום הזה מרגש אותי כל פעם שאני מתבוננת בו, תחושה כאילו הזמן ממש קפא ברגעים המשונים האלה, רגעים של המתנה, ציפיה למשהו שיקרה, או אולי זה הנוכחות הנדירה של ארבעתנו באותו פריים, רגע קטן וגדול בחיים שלנו, ואולי התחושה של תקווה גדולה, של חיים חדשים, טובים ויפים יותר, שעמדו להתחיל.

 

alia

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות