סיגל אבני, הפריה מלכותית

בשנים האחרונות סיגל אבני צילמה שתי נשים: אם ובת.
הצילומים האלה היוו בסיס לשתי תערוכות שהציגה בעבר: תערוכה אחת שדיברה על אמהות, על יחסים בין אם ובת ובין שתי נשים. תערוכה שניה שדיברה על הקשר בין נשיות לפגיעה עצמית.
העבודות האלה היו צילומים בשחור לבן, בטכניקות מסורתיות של צילום. צילומים ישירים, שכמו שיקפו את המציאות "כמו שהיא" (אם כי לעולם אי אפשר להגיד אמירה כזו על צילום, שכן צילום תמיד הוא שיקוף של מציאות שעין הצלם-המתבונן בחרה להקפיא).

בתערוכה הנוכחית, סיגל אבני מעבירה את הצילומים שלה אל המחשב, מוסיפה חלקים ממקומות אחרים, מערבבת, מעוותת, צובעת בצבעים עזים ומספרת על המציאות דרך השפה הכמו לא ישירה של עיבוד התמונה והפיכתה למשהו אחר.

במקביל ליצירת העבודות האלה, סיגל אבני עברה תהליך של הפרייה מלאכותית, הריון ולידה. התהליך הזה שעברה בגופה ובנפשה בא לידי ביטוי מובהק בעבודות שלה.
הדימויים מדברים על הריון, פוריות, לידה, אמהות, כאב.
דימויים של נשים שמסתכלות פנימה לתוך גופן ונפשן, עושות חשבון נפש עם עצמן, מנסות להתגבר על החרדות , חרדת האמהות, החרדה מפני השינוי שמתרחש בגופן ובחייהן נוכח המצב החדש אליו בחרו להיקלע: האמהות הנכספת, המבלבלת, המשנה את סדרי העולם כמו רעידת אדמה ענקית.

בחרתי להביא לכאן שלוש דוגמאות של עבודות, שכל אחת מהן משקפת מצב רוח או התייחסות לתהליך האמהות: חגיגת הנצחון, הטוטאליות של הנתינה והכאב שמעוות הכל.


מקשטת וצובעת עצמה כמו בחגיגה, האישה חוגגת את נצחון הנשיות שלה, נשיות שמאפשרת לה את קסם הבריאה, את היכולת להעניק חיים.
היא ניצבת בקידמת הפריים, שתי ידיה מונפות כלפי מעלה, כמו מתאגרף שזה עתה גבר על יריבו וחוגג את הנצחון שלו. היא עומדת לפני שביל שמוביל לבית קברות, עם צלבים משני צדדיו, פרחים על הצלבים. החיים החדשים ינצחו את המוות, ישאירו אותו מאחור, עטור פרחים.

****************************************


אישה – מלכה. אישה מוזהבת, אישה מקושטת, אישה שמוכתרת כמלכה.
על ידי החברה שציפתה ממנה למלא את תפקידה הראוי לה כאישה ולהביא ילד לעולם?

המלכה מפשילה עיניה, ראשה מורכן. עומס וכובד מוקרנים מתוך שפת הגוף שלה.
שדיה בקידמת הפריים, כמו אומרת: זה מה שאני יודעת להציע. אני מאכילה, אני נותנת חיים וגם ממשיכה אותם. אני נותנת, מעניקה, כל גופי ונפשי מוקדשים לנתינה אינסופית, טוטאלית.

****************************************


האישה הצלובה, הכואבת עד טירוף, מעוותת כל כך בכאבה שבקושי אפשר לזהות את קווי הגוף המקוריים שלה, את קימורי הנשיות והעור הנעים למגע ולמבט.
כאב שמפלח, מבתר את גופה, עיניה אבודות, בוהות. כמו נלקחה לתוך מציאות אחרת, מבועתת, מחרידה.

 

***************************************
התערוכה מוצגת בגלריה רוזנפלד בתל אביב עד ה- 5 ליולי 2003

Share

אולי גם זה יעניין אותך

3 תגובות

  • Reply
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    15/04/2004 at 8:20 pm

    אוווו מיי גאד………………!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    איזה יפה

  • Reply
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    15/04/2004 at 8:21 pm

    איזה מגניבה התמונה ה-1

  • Reply
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)
    15/04/2004 at 8:22 pm

    אווו מיי גאד…………………………!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    איזה מכוער זה

  • השאר תגובה