נפיץ

 

מרחוק, העבודות התלויות על הקיר נראות כמו רישומי פחם. כשמתקרבים אפשר לראות את הטקסטורה (הצילומית החלקה), את הפרטים, לנחש את המדיה, לגלות את מה שמסתתר מאחורי הקווים העדינים, המתפצפצים.

העבודה של יאיר ברק – "נפיץ" – מורכבת משני חלקים, שמשלימים זה את זה. חלק אחד: שבעה צילומים לא גדולים תלוים בטור אופקי, בסוג של תצוגה "קטלוגית". החלק השני: סרט וידיאו שמוקרן בצורת עיגול במקום גבוה בתוך מין תא צר וגבוה.

 

יאיר ברק © 2006

 

נקודת המוצא של העבודות – צילומים של זיקוקי דינור. הצילומים המקוריים הופשטו מהצבע, מהקונטקסט המקורי שלהם – מופע ראווה עליז, ססגוני, צבעוני, פטריוטי והמוני. הדימויים שיצר יאיר הם דימויים מינימליסטיים, הן בצורה והן בצבעוניות שלהם.  דימויים שקטים, רחוקים מהרעש והצלצולים של הזיקוקים הפומפוזיים. דימויים אינטימיים, קרובים, הייתי מגדירה אותם "שוחרי שלום", בניגוד לפיצוצים הקולניים, האלימים של הזיקוקים. הצילומים מתרוקנים מהמשמעות ה"מקורית" שלהם (הזיקוקים) והופכים להיות אזכורים לזיקוקים, דומים לזרי פרחים, או זרי בלונים, או "שערות סבא" שמתעופפים ברוח, או אבק כוכבים.

 

יאיר ברק © 2006

גם הסרט דורש התקרבות ומבט שני כדי להבין את המתרחש: הזיקוקים נעים לאחור, הסאונד שלהם הפוך, אבל התמונה והקול לא תואמים. במקום להתפתח ו"לפרוח" – כדרכם של הזיקוקים – הם עושים את הפעולה ההפוכה, הם נאספים, החלקיקים המפוזרים מתכנסים לגוש אחד. התחושה היא של שיבוש, של כאוס, של אבדן הבטחון לגבי מה נכון ומה לא נכון.

אהבתי את העבודה של יאיר. את העובדה שהוא מרוקן את המשמעות הויזואלית והתוכנית של הזיקוקים: במקום לייצג כוחניות, מיליטנטיות, שמלווה ברעש של קולות נפץ, בצבעים עזים וחזקים, הם מייצגים שקט ונועם ואסטטיקה עדינה. אהבתי את העובדה שהוא עושה שימוש באמצעים דיגיטליים ועכשויים (שלא מותירים עקבות על העבודה) כדי להביא את הצופה למקום ראשוני של רישום בפחם, מקום שעדיין לא היה בו לא צילום ולא מחשבים. מקום שלא שואלים: איפה צילמת את הזה? או מה צילמת?

ובמילים של יאיר: "הצילום כמדיום עובר מטמורפוזה וחוזר למקום ראשוני של רישומי פחם קטנים, כמו רישומי הכנה לקראת עבודות גדולות שנעשו ברנסנס…"

העבודה של יאיר היא קודם כל עבודה מתקשרת. היא עבודה אינטליגנטית, אסטטית, ביקורתית, יש בה רבדים רבים. ובכל זאת – היא מתקשרת. היא לא מסתתרת מאחורי מילים עמומות או גבוהות מדי.

אני חושבת, שבכך טמון הכוח של העבודה הזו. ביכולתה לתקשר, להעביר את המסרים מבלי להתחכם או לזלזל באינטליגנציה של הצופה.

 

יאיר ברק © 2006

 

מוזיאון הרצליה

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

4 תגובות

  • Reply
    חנן כהן
    08/03/2007 at 10:37 am

    שכחת להזכיר משהו מהותי

    כמו שהוידאו הפוך, הצילומים הסטטיים בנגטיב

  • Reply
    moon
    08/03/2007 at 11:23 am

    מעניין ויזואלית ורעיונית.

    לי הצילומים ממש לא משדרים שקט ונועם, כי אם קריאה אילמת אפוקליפטית ומטרידה. תצריב וגם הד (ויזואלי וכמעט גם ווקאלי) הולך ונחלש של שואה

    האפקט הויזואלי מזכיר לי מפות של סוף המיליניום הקודם המנסות לתאר כיצד ניראית רשת האינטנרט..דוגמא לכך ניתן לראות כאן:

    http://www.opte.org/maps/static/1069646562.LGL.2D.700×700.png

    המחשבה כי הזיקוקים הללו, המונצחים ונראים אף כמו רישומי הכנה רנסאנסים כפי שציין האמן, המתארים התפוגגות והיעלמות – המזכירים לי ולו במשהו קל – את המיפוי הויזואלי של הדבר "הזה" ה"חי" הנקרא רשת אינטרנט – מעורר בי רסיסי מחשבה….

  • Reply
    שבי
    09/03/2007 at 7:46 pm

    לא צבעוני וללא תנועה
    גם שחל"ב, גם נגטיבי,
    אולי זיקוקין-די-נור של יום הזיכרון לחללי צהל,
    אחרי שנעלמו התנועה והצבע, והעליצות המזויפת של הפטישים של יום העצמאות – זה מה שנשאר,
    רק טכסטורה, קונטרסט וגון,
    קצת מזכיר סרטים אילמים – לא מוזיקת הרקע,
    אין ספק שהרושם חזק מאוד, הרבה יותר מאשר אם היה צבעוני, הדימיון צריך להשלים את מה שחסר – וזה חזק מהמציאות,

  • Reply
    עודד
    29/02/2008 at 1:41 pm

    בהתחלה אמרתי סתם גימיק טכני של צילום של ניצוצים. לאט לאט נשאבתי לתוך האוריריות והרוחניות של הניצוצות שהפכו לנפיצים.
    פשוט נפלא

  • להגיב על שבי לבטל