מתנת יומולדת - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי נשי - פוטותרפיה

מתנת יומולדת

 

בחמש בבוקר הניידים צלצלו. זה אחרי זה. עוד לפני שעניתי, ידעתי שזו נרקיס. היה זה אמנם צליל שונה מהרגיל, ההוא שמודיע לי שמישהו מבני הבית מחפש אותי. יד רכה ליוותה אותי בדרכי לענות לטלפון.

אל תלחצי, אמא, הכל בסדר, הייתי בתאונת דרכים ועכשיו אני בבדיקות שגרתיות במיון. אם יהיה צורך שתבואי לשחרר אותי, אני אתקשר שוב.

זחלתי בחזרה למיטה כשהנייד שלי צמוד אליי. מחכה. הידיעה גם היא זחלה לה לתוך המוח הרדום שלי. הפחדים שמתגשמים והופכים למציאות. הבת שלי הייתה מעורבת בתאונת דרכים. התינוקת הגדולה והיפה שלי. רציתי לדבר איתה, לא ידעתי מאיזה טלפון התקשרה. היא אמרה, את זה זכרתי היטב, שהיא שכחה את הנייד שלה בבית. נמנמתי קצת. אגרוף אחז לי את הבטן, דחף כל פעם אצבע עמוק יותר, כואב יותר. הרגשתי אותך יושב לידי, מלטף לי את הראש, אומר לי תרגעי.

צלצול אחד נוסף – אני באה, שניה, חכי לי. לא, אמא, תני לאחות כאן אישור טלפוני. אל תבואי. מביאים אותנו.

הקול של האחות היה נעים ומתחשב. דקלמתי מספר תעודת זהות, שם ושם משפחה ואישרתי את שחרור הילדה שלי מהמיון.

כשהיא והחבר שלה חזרו הביתה, עשר דקות מאוחר יותר, עדיין לא קלטתי. כלום. ואז הגיע מבול התאורים. נהג חדש. נסע קצת מהר מדי. נהג חדש ומאוד לא מנוסה, לא הצליח להוריד את המהירות לפני הסיבוב הגדול, החד, המסוכן כל כך. האוטו התרסק כולו. כמו חמאה. המנוע התכווץ כמו אקורדיון. הדלת של הנהג נמחצה. האוטו מרוסק לגמרי. ואנחנו – היינו ארבע ברכב – ילדים טובים חגורים. מקדימה ומאחור. את שומעת, אמא? דקה לפני התאונה אמרתי ליואב לחגור. לונה פארק. נס. האוטו הלך לגמרי. ואנחנו – אפילו שריטה אחת. כלום. אני לא מאמינה. איתן הנהג היה כל כך היסטרי ובכה וביקש סליחה ואמר שקלקל לי את היומולדת.

יומולדת !!! נרקיס בת שבע עשרה היום….

ערב קודם ישבתי ובהיתי בה. כל שנה זה קורה לי. כל יומולדת של נרקיס, כל יומולדת של דור, אני מסתכלת עליהם. קצת יותר מהרגיל. רואה את הגוף השמנמן, הורדרד, השיער הבלונדיני, העור השקוף, תינוקת כל כך יפה, שקטה, מלטפת, נעימה. משחזרת את הלידה, את רגעי הכאב, את הרגע המדהים הזה. את תחושת הלחץ האדיר ואחריו השחרור, השקט, הבכי של התינוקת. עד לרגע הלידה לא ידענו אם זה בן או בת. כלומר. אף אחד לא אמר בוודאות. אני ידעתי שזו נרקיס.

אני מסתכלת בפנים היפות שלה, כבר לא ילדה קטנה, עדיין לא אישה ומתפעלת. שלי. שלנו.

וחושבת, מרגישה, את הקשר המופלא הזה, איך אני מרגישה אותה. אותו. החיבור הזה, שהוא התחושה הכי חזקה, הכי קרובה. כמו חוט דק, עם העוצמה האדירה בעולם, מאפשר לי להרגיש אותה. אותו. את הילדים שלי.

כל היום שחזרתי בראש, בבטן, את מה שקרה. היא הייתה בסכנה נוראית. חשבתי על חוסר השליטה במה שקורה לילדים, על חוסר האפשרות להגן עליהם כל הזמן, להחזיק אותם קרוב-קרוב על הידיים ולהגן עליהם.

נרקיס אמרה שצריך להודות לאלוהים. שהיא קיבלה את המתנה הכי טובה ליומודלת שלה.

אני לא מאמינה באלוהים. לצערי, אולי. אבל מאמינה בכוח, באהבה, וגם בנציג של הכוח העליון שלי, בדמותו של אבא שלי. הנוכחות שלו הייתה כל הזמן לידי. מוחשית כל כך. הוא לא הכיר את הילדים שלי, אבל הוא שמר עליה. עליי. הוא היה איתנו. הרגיע אותי וליטף לי את הראש. אמר לי שהכל בסדר. לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בחיים אחרי המוות. אבל אבא שלי היה שם ונתן לנרקיס מתנת יומולדת. ואני מודה לו.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

10 תגובות

  • Reply
    אביבה
    28/07/2004 at 9:32 am

    יום הולדת שמח, אולי יותר מתמיד, לנרקיס.
    וחיבוק לך.

  • Reply
    רונית
    28/07/2004 at 9:56 am

    מזל או אהבה או כוח עליון מגונן-
    העיקר שזה נגמר בשלום.
    יומולדת שמח וד'ש לנרקיס.

  • Reply
    חנן כהן
    28/07/2004 at 12:08 pm

    טוב שזה נגמר טוב.

  • Reply
    רוני
    28/07/2004 at 3:39 pm

    תגידי לנסיכה גם
    גם אותו אני אוהבת שהיה שם.

  • Reply
    ימימה
    28/07/2004 at 5:34 pm

    לילדה ורק מזל תמיד.

    (כמעט בכיתי כשקראתי.)

  • Reply
    נגה
    28/07/2004 at 10:12 pm

    אני בכיתי כשקראתי.

  • Reply
    אליסיה
    29/07/2004 at 8:27 am

    לכל התומכים ואוהבים.

  • Reply
    דנה
    29/07/2004 at 3:38 pm

    פיו. איזה מזל שכך נגמר הסיפור הזה.
    ותמיד-תמיד לשים חגורת בטיחות. גם בנסיעה קצרצרה בעיר, במונית. תמיד.

  • Reply
    זיו
    03/08/2004 at 12:12 pm

    כול יומולדת אני מסתכל גם כן.
    לא על ילדי (העתידיים) אלאל עלי על העולם ומנסה להבין איך זה מתקדם. איך אני והוא משתנים. אולי קצת דבילי ולא חושב, אך שקראתי את משפטיך אוללי ראיתי קצת אל תוך חוויית ההורות (האמהות). וזה נגע בקשר בטן, לב עיינים.
    תודה,
    תודה,
    והמוני ימי הולדת,

  • Reply
    דנה
    12/08/2004 at 9:08 am

    כי זכרתי כמה הוא ריגש אותי בקריאה ראשונה. ועכשיו, במרחק של שבועיים פלוס תאונה משלי, הוא מרגש עוד יותר, ומצליח להעביר בדיוק כירורגי את תחושות הבהלה, חוסר האונים והרצון לגונן. אני אראה את הקטע הזה לאמא שלי; אני משוכנעת שהוא ירגש גם אותה עד מאוד.
    תודה.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות