מסע דרך עדשת המצלמה

ראיתי את עבודתה של שרונה אברהם בתערוכת הבוגרים של המכללה לצילום בקירית אונו. עבודה מאוד מרשימה.

שרונה לא הייתה שם, אבל האנשים שליוו אותי בביקור בתערוכה סיפרו לי ששרונה עברה תהליך מאוד מעניין בשנים האחרונות.

אז ביקשתי הסבר. חלק קיבלתי שם וחלקו הגדול קיבלתי בפגישה פנים אל פנים עם שרונה.

אני מלאת הערכה אל הבחורה הצעירה הזו, שפתחה את ליבה בפני העולם, וחושפת את סיפורה האישי ואת התהליך המיוחד שהיא עברה, דרך הפרוייקט האמנותי שלה.

 

הסיפור של שרונה הוא סיפור של הרבה מאוד משפחות ישראליות: כשהיא הייתה בת 12 נפטר סבה ובעקבות כך, אביה החל לחזור בתשובה. הוא הלך והתחזק, ניסה לסחוף את משפחתו יחד איתו אל הדת. האמא ניסתה, אבל בסופו של דבר ההורים התגרשו, ושרונה ואחיה נותרו גם חילונים כפי שהיו.

אחד האחים חי כיום בארה"ב, חזר בתשובה, נשוי ואב לילדים.

 

כאשר שרונה התבקשה לעשות עבודה על ארבע היסודות (רוח, אדמה, מים ואש), במסגרת הלימודים שלה, היא בחרה כנושא לעבודה זו להראות את החיבור של יסודות אלה לנקודות השליליות של הדת. עבודה זו נעשתה מתוך כעס גדול מאוד על הדת ש"לקחה" את אביה ופיצלה את משפחתה, מתוך ביקורת נוקבת מאוד על העולם החרדי.

 

 

רוח – מניח התפילין – מראה את המתפלל מניח תפילין כאשר בין זרועותיו מונח מגזין פורנו. שרונה מסבירה: המתפלל מתייחד עם אלוהיו, כאשר מחשבותיו אינן טהורות.

אדמה – המוציא לחם מן הארץ – חלה קרועה שמסמלת את הקרע המשפחתי שאירע בעקבות חזרתו בתשובה של האב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מים – נטילת ידיים – ידיים מגואלות בדם שאינן ניתנות לטיהור, המסמלת מבחינתה של שרונה את חוסר הסובלנות וההתנהגות האלימה של חרדים באישור הרבנים (יידויי אבנים בכביש המנהרות, דקירות אדם במצעד הגאווה בירושלים, רצח רבין)

אש – הדלקת נרות שבות: פמוטים שחוט תיל כרוך סביבם, שמייצג עבור שרונה את הכפייה הדתית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העבודות האלה לא נתלו על קיר התערוכה. הן נמצאות בקלסר מסודר בקפידה ששרונה הגישה כפרוייקט גמר בלימודים שלה. העבודות שכן תלו בתערוכה מראות פן לא מחמיא של החברה החרדית, ואלה לא צילומים מבויימים אלא צילומים מה"שטח" (בני ברק, ירושלים, ניו יורק): "פדופיל" (כפי ששרונה מכנה אותו, בצדק) שמביט במבט מאוד לא מהוגן (בלשון המעטה) בשתי ילדות חרדיות, ילד "כלוא" מאחורי סורגים של בית, מבט על אוטובוס שוילון מפריד בין נשים לגברים.

 

 

בשנה האחרונה היא נסעה לניו יורק לבקר את אחיה, מצויידת במצלמה ועם החלטה להמשיך ולהראות את הדת כפי שהיא רואה אותה: דרך משקפיים מאוד לא מחמיאות, של ביקורת ובעיקר כעס.

שרונה מצאה משפחה חמה, אוהבת, מאושרת, לא מנסה לכפות את האמונה או המנהגים שלה. היא נתנה לצד אחר של הדת לחדור את מעטפת הכעס שלה, היא התקרבה אל המשפחה ואל שמחת החיים שלה, על מנהגיה ואמונתה.

 

 

הצילומים ששרונה הביאה מהביקור שלה בניו יורק הם שונים: חוץ מצילום האוטובוס עם הוילון, כל יתר הצילומים הם צילומים רכים, אינטימיים, נעימים, שהתחושה העיקרית שהם מעבירים היא תחושה של קבלה, של קירבה.

בצילומים אלה אפשר לראות את תהליך ה"ריפוי מכעסים" שעברה שרונה בפרוייקט הזה, דרך עדשת המצלמה כפי שהיא בעצמה אומרת. היא חילונית לכל דבר, היא לא התקרבה כהוא זה לדת, אבל היא למדה לא לכעוס, למדה לקבל, למדה להתקרב ובעיקר לראות את הצדדים החיוביים.

 

 

 

צלם מצלם את מה שהוא רואה ומעניין אותו, את מה שמושך אותו. כשצלם מצלם "מציאות", הוא תמיד-תמיד מצלם את הפרשנות שלו למציאות. כי הרי אין מציאות אחת. יש את פיסת המציאות שאנחנו בוחרים לראות, שאנחנו נותנים לה את הפירוש שמתאים לנו.

ושרונה בחרה, באמצעות התהליך של הצילום, את הדרך שלה. היא כעסה ובעטה ונכנסה עם הראש בקיר, באגרסיביות, בקיצוניות. היא חיפשה את הרע, את המכוער, את העקום והמעוות. ולאט לאט היא התרככה, כמו חלק גדול מהכעס שלה נותר על הצילומים, אבל יצא ממנה, ואז באה הקבלה, הרוך, האינטימיות, האהבה.

 

אני מאמינה גדולה בכוח הריפוי של האמנות. מדי פעם אני מוצאת הוכחות מוצקות מאוד לאמונה זו. העבודה של שרונה היא אחת מהוכחות אלה.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    אביבה
    06/08/2006 at 9:13 pm

    יפה ועדין.

  • השאר תגובה