מיתוס היופי

גיבשתי עמדה מאוד ברורה לגבי איך ומה אני רוצה להביא בצילום, ואת העמדה הזו אפשר לראות בתיק העבודות שלי.

היום אני מרגישה צורך להרחיב גם במילים.

זה לא שאני לא אוהבת פוטושופ או שאני לא יודעת לעבוד בתוכנה הזו (ההיפך הוא הנכון)

לפני שאני מצלמת אישה (או איש) אני לומדת אותה, קוראת את שפת הגוף שלה, מחפשת את הבעות הפנים שלה, מנסה להרגיש את מה שהיא משדרת החוצה.

וכשאני מצלמת אותה, אני מחפשת להביא לתוך הצילום את המהות הזו, את התמצית שלה, את מה שמייחד אותה.

אחר כך, כשאני יושבת מול הצילומים במחשב שלי אני בוחרת את הצילומים הטובים ביותר של כל אישה, מתקנת מה שדורש תיקון ושולחת.

אני לא עושה ניתוחים פלסטיים, אני לא מחליקה קמטים ולא מעלימה שקיות מתחת לעיניים.

אני מביאה לצילום את מי שהגיעה אליי לסטודיו.

לא ממציאה אותה מחדש ולא הופכת אותה למישהי אחרת.

במדיה אנחנו רואות הרבה צילומים שעברו טיפול אינטנסיבי בפוטושופ, אין למצלומות קמטוטי הבעה מסביב לעיניים, לשפתיים ולצוואר. העור שלהן נראה חלק וללא פגמים.

אין באמת נשים כאלה במציאות, גם בצעירות ביותר.

אני חושבת שיחד עם כל מה שנעלם נעלם גם האופי, ההבעה, המהות של המצולמת.

אני בטוחה, שאם אפגוש את הנשים האלה פנים מול פנים, ארגיש קצת מרומה.

כבר הרבה שנים אני עובדת מאוד קשה כדי לנסות לגרום לנשים להסתכל על עצמן כמו שהן ולאהוב את עצמן ככה, "בלי פוטושופ", אמיתיות.

הרצון להראות צעירה יותר, מתוחה יותר, ללא "פגמים", רזה יותר או כל "תיקון" אחר לגוף שלנו הוא תוצאה של מסר מעוות שהחברה משדרת לנו, רבות מאיתנו שבויות בתפיסה הנוראית הזו, שאנחנו לא מספיק טובות, שעלינו להשתנות ולהשתפר כדי להיות ראויות להיות מה שאנחנו רוצות להיות.

כל עוד נרצה להיות מישהי אחרת מהדמות שמשתקפת לנו במראה, לא נהיה משוחררות, עצמאיות, שלמות.

לא חבל לבזבז חיים שלמים על אשליה?

ומי בכלל קבע שפנים מתוחות ללא הבעה יפות או טובות יותר מפנים שרואים עליהם את האישיות, את חוכמת החיים שלהן?

לא עדיף בהרבה לאהוב את עצמנו, כמו שאנחנו, עם הקמטים וה"פגמים" והגיל, והגוף שלנו, כמו שהוא ?

"She wins who calls herself beautiful and challenges the world to change to truly see her" 
 Naomi Wolf, The Beauty Myth