מחכה

מחכה. סופרת שניות, מביטה לאחור. ממוללת בין אצבעותיה הדקיקות את תחושת בשרו, מתענגת על טעמו שהפקיד אצלה. משחזרת ומרגישה שוב ושוב את החום. כל כך נעים. כל כך קרוב. רוצה לחזור לשם, לטבוע בין זרועותיו. חושבת מחר אולי. ואם לא כך – אז איך באמת. איך תחייה את ימיה. אולי איתו. אולי בלעדיו. בינתיים, מתאפקת. אכן ילדה טובה.

 

    

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

5 תגובות

  • Reply
    יורם קופרמינץ
    08/07/2003 at 9:36 am

    נו את יודעת כבר.
    ע. בניון,
    יש לו שיר ששם נמצאת שורה חכמה.
    "די רק בשעה של אור ואנו נחזור אל המציאות"
    בעצם זה שתי שורות,
    אני עשיתי מזה אחת.

    נפש שכמותך

  • Reply
    אחת שקוראת
    08/07/2003 at 11:00 am

    לגעת בכל הרגשות האלה את בטח יודעת שהם נוגעים גם בקוראים שלך, נכון?

  • Reply
    אליסיה
    08/07/2003 at 12:52 pm

    אני יודעת אם זה נוגע גם באחרים. כי לא הרבה אומרים. אז איך אפשר באמת לדעת?

  • Reply
    ד'
    08/07/2003 at 3:24 pm

    התמונה לעומתו היא יופי צרוף.
    תודה

  • Reply
    אור
    09/07/2003 at 11:32 pm

    את נוגעת בנשמה שלך. נגעת בנשמה שלי. נוגעת בנשמה.
    אין זמן. אין עבר. אין עתיד. ערפל. האם הוא יחזור? האם הוא היה? צמרמורת על העור שלי לראות. נגעת.
    תודה

  • השאר תגובה