ללא פנים - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

ללא פנים

איזבלה דמבליס צילמה בפקסיטן נשים שהיו קורבנות של תקיפות בחומצות ונפט.

איזבלה עבדה עם קרן לא ממשלתית – Depilex Smile Again Foundation – שמסייעת לשקם פיזית ונפשית קורבנות של כוויות קשות.

 

הפגיעות הברוטליות מתרחשות לרוב בתוך המשפחה. כמו רבים מהסיפורים שאנחנו שומעים, גם בארץ, על גברים שמכים, מתעללים או רוצחים את נשותיהם, ה"סיבות" שבגללן נשים נפגעות הן טריויאליות, דימיוניות או מומצאות, ובעיקר – נובעות מרצונם של גברים אלה לשלוט באופן מוחלט וסופי בחיי הנשים שלהם. האזורים המועדפים לפגיעה הם הפנים ואברי המין.

אני בטוחה שכל מי שיראה את הצילומים של איזבלה דמבליס יזדעזע. זה ביטוי קיצוני לאלימות נגד נשים, נראה לי, אפילו יותר מרצח. מכיוון שלרוב, בסוג הפגיעות האלה, הנשים אינן מתות, אלא נותרות חבולות, נפשית ופיזית, במידה שקשה לדמיין, הופכות לסוג של מתות-חיות. ברור שכל מי שיראה את הצילומים האלה יזדעזע.

אבל, אני לא מראה את הצילומים האלה כדי לזעזע, אלא כדי להביא תזכורת חשובה לכך שהמאבק למען זכויות הנשים עוד לא הסתיים, יש עוד דרך ארוכה ואל לנו לחשוב שעשינו די. ולא רק בפקיסטן הרחוקה…

© Isabella Demavlys

 

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

5 תגובות

  • Reply
    אסתי
    08/03/2010 at 2:10 pm

    במקרה הזה
    אני לא בטוחה שמשרת את המטרה כי נראה לי שמי שרואה צילום כזה מייד מסב את פניו והולך למקום אחר. זה כל כך מחריד.
    ואז, אם נעצרים ומסתכלים על הצד הימני של הפנים זה מרסק עוד יותר את הלב, כמה יפה היא

  • Reply
    ח ל י
    08/03/2010 at 2:45 pm

    מה שנוגע אל הלב, מעבר לזעזוע ולכאב, הוא קו אייליינר על העין הבריאה, העגילים.

    העובדה שלא וויתרה.

  • Reply
    whisper
    08/03/2010 at 3:53 pm

    פשוט נורא. כמה רוע. כמה רוע יש בעולם הזה. כמה שנאה ליופי. כמה שנאה לחיים. כמה שנאה לחופש. איזה תעצומות נפש צריך כדי להמשיך לחיות אחרי כזה דבר. הלוואי שיכולתי לעשות משהו לעזור להן. לקחת את כל הנשים באשר הן מהמקומות הרעים האלה, למקום שלא יפגעו בהן לעולם.

  • Reply
    יעל ברזילי
    08/03/2010 at 7:06 pm

    הוא בכך שבחציה היא אישה יפה מאוד, מה שהיה.
    מה שיכול היה להיות.
    מה שצריך היה להיות.

  • Reply
    מיכל
    08/03/2010 at 9:55 pm

    חמלה עצומה, אולי אינסופית וכעס אדיר ומתגבר. שני רגשות שקשה מאוד להכיל אותם במקביל, למרות שהמושאים שלהם נפרדים.

    אני מוצאת את עצמי נקרעת בין שני הקצוות האלו ולא מצליחה להשקיט את עצמי בין שניהם.

    ומה שוויספר כתבה.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות