כמו לרכוב על אופניים

עד גיל 11 הייתי בת יחידה. גרנו באזור מאוד מרכזי בעיר ענקית, לא היו לי חברים מהשכונה, כי זו לא הייתה "שכונה" באמת. החברות מבית הספר היסודי היו מכל מיני אזורים בעיר, כך שלהיפגש אחר הצהריים היה מבצע די חסר סיכוי.

ההורים שלי עבדו שעות ארוכות מחוץ לבית, ואני ביליתי המון שעות אחר הצהריים וחופשים לבד. הייתה בבית שלנו בחורה שטיפלה בבית, ניקתה ועשתה קניות וכיבסה ובישלה. אבל היא לא הייתה פרטנרית לבילוי בשבילי.

כך שאולי בגלל הנסיבות, אולי בגלל האופי הביישן, יצא שביליתי עם עצמי. היו לי משחקים שאפשר לשחק לבד, קראתי הרבה מאוד ספרים, ובעיקר ציירתי. ציירתי וצבעתי שעות על גבי שעות. אבא שלי לימד אותי לצבוע "בתוך הקווים", הוא גם לימד אותי להעתיק ציורים.

שעות ארוכות ישבתי על הרצפה וציירתי על שולחן הקפה בסלון.

רשמתי וצבעתי, והפעולה הסיזיפית הזו, המדיטטיבית, גרמה לי אושר רב, תמיד.

כשגרתי בקיבוץ עשיתי שימוש באהבה שלי לציור למטרות פרקטיות: הרבה לפני עידן המחשב עשיתי מודעות של אירועים, הופעות, עיצבתי ואיירתי את העיתון הפנימי של הקיבוץ, תפאורות לחגים, ציורים על קירות, תמונות לחדרי ילדים

ב"קמרה" הייתי מהמעטים שבחרו בשיעור רישום כשיעור בחירה.

בלימודים עוד ציירתי קצת פה ושם, אבל המיידיות של הצילום הייתה הרבה יותר מפתה, וגם כמובן ההתרגשות של הדבר החדש הזה, של הקסם הלא יאומן שמתרחש בחדר חושך, תפסו אותי.

מאז עברו לא מעט שנים, עסקתי הרבה בעיצוב וצילמתי הרבה מאוד. אבל בכלל לא ציירתי.

לאחרונה התחלתי להרגיש את הדגדוג הזה באצבעות. את הצורך לגעת בחומר, להתלכלך מצבע, לשבת שעות ולצייר.

כשראיתי מודעה של יגאל שתיים בה הוא מציע סדנה קצרה של "ציור על פי צילום", חשבתי שזה יכול להתאים לי. פגשתי אותו לשיחה קצרה וההחלטה הייתה מיידית – אני מצטרפת !

בשיעור הראשון סבלתי. הרגשתי חלודה, הרגשתי את המרחק העצום הזה, בין הדימוי שיש לי בראש של היד שלי זזה על הנייר לבין המציאות – היד בכלל לא עושה מה שהעיניים רואות, מה שהמוח אומר לה לעשות.

בשיעור השני נהניתי קצת.

אתמול היה שיעור שלישי. שלוש שעות כמעט לא זזתי מהכסא. משהו התחבר שם, בין הראש לבין היד. הדבר הזה שחשבתי שנעלם. הוא צודק, יגאל, “כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים, גם אם עבר המון זמן".

טוב, הוא אחלה מורה (וגם צייר מעולה).


צילומים: יגאל שתיים.אני מתמודדת עם דיוקן עצמי של פול גוגן, בפיקוח צמוד של החתולה לולו המקסימה.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

3 תגובות

  • Reply
    max
    06/07/2009 at 4:16 pm

    eize ifi!
    I liked this story very much: I know what means to have that itch to paint! 🙂

  • Reply
    אליסיה
    06/07/2009 at 6:35 pm

    🙂

  • Reply
    max
    07/07/2009 at 1:19 am

    if you ever get to NYC, let me know, would be nice to meet
    🙂

  • השאר תגובה