טרמינל בלה מיה - אליסיה שחף צילום | עיצוב |
In צילום נשי

טרמינל בלה מיה

האמת, שמחתי שתערוכת הבוגרים של בצלאל מתקיימת בטרמינל 1. אני אוהבת את ירושלים, מאוד אפילו. אבל כל פעם מחדש אני הולכת לאיבוד בה. אני לא מצליחה להבין את ההגיון של התנועה ברחובות וכל פעם מחדש אני מוצאת עצמי עושה סיבובים. ולא מוצאת את מה שאני מחפשת. מעצבן.

גם חשבתי, שיכול להיות מעניין לראות איך יעשו שימוש במקום הזה, שהוא כל כך טעון מהרבה בחינות.

הרי זה סוג של מקום-מפלט מהמציאות המעיקה והלוחצת שאנחנו חיים בארץ, מהיומיום והשיגרה, שער למקומות רגועים יותר, סמל לחופש, לכיף.

אז זהו, שלא בדיוק. רוב העבודות לא מתייחסות בכלל לחלל בו הן מוצגות.

 

ובכלל, קשה לראות את כל העבודות, הן מפוזרות בחלל הענק הזה שמתפקד כמבוך, כחידה לצופים. ואנחנו הרי רצינו לראות את העבודות, לא לנחש היכן הן נמצאות.

 

אולי בגלל המלחמה, אולי בגלל החופש הגדול, אולי בגלל שזה קרוב לתל אביב, אולי בגלל המיקום שמריח קצת כמו חו"ל – סביר להניח שכל הסיבות נכונות – המקום המה אדם. משפחות שלמות, זוגות-זוגות, לא כולם ממש התעניינו בעבודות. חלקם ישבו להם ליד בית הקפה ואכלו/שתו מה שקנו שם או מה שהביאו מהבית. חלקם הסתובבו בין העבודות והסבירו לילדים: כאן קנינו את הפלייסטיישן, מכאן נסענו לאנטליה. וכך הלאה.

 

כשאני רואה המונים באים לתערוכה כזו או אחרת זה תמיד מעלה אצלי את השאלה: זה בגלל שזה בחינם? ממוזג? אולי זה עוד סוג של אטרקציה שאפשר לקחת את הילדים באמצע החופש הגדול, כשכבר אוזלים הרעיונות?? או שבאמת אנשים מתעניינים באמנות? כמובן שאין תשובה חד משמעית ובסופו של דבר לא משנה מה הסיבה, זה תמיד משמח ומעודד שאנשים הולכים לראות עבודות אמנות.

 

ולעבודות עצמן. בגדול, אני מאוכזבת. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. חיפשתי עניין, ריגוש, חידוש, את הבשורה מפי בוגרי בצלאל הטריים. אולי תליתי בהם תקוות לא הגיוניות. אבל, בכל זאת, ארבע שנות מכבש בצלאל אמורות להוציא משהו מהבן אדם. גם אם הוא רק יוצא לדרך…

 

מן הסתם פניתי לצילום. מצאתי שם את צילומי של יעל גסר, שבמבט שני ושלישי אני מבינה למה נמשכתי אליהם: זה נראה כמו דברים שאני עושה. היתר? אין לי דרך אחרת להגיד את זה: צפוי, חוזר על עצמו, לא מחדש ולא מרגש.

מה כן אהבתי? את העבודות של המחלקה לתקשורת חזותית. במיוחד התחברתי למאיירים שבחרו להציג ספרים פרי יצירתם כפרוייקט גמר. גם הספרים וגם אופן התצוגה היו מדליקים, חדשים, מעניינים.

ניר גולן, גיתית רפאל, שפרה זקס, שירלי רחל רוכמן,יפעה מיטלמן, אלה שמות של אנשים שלקחתי כרטיסי ביקור שלהם, כי רציתי לזכור את השמות של האנשים שעשו עבודות כל כך יפות, כל כך מעניינות.

(ואולי עוד יצא לי לכתוב על אחד או שניים מהם בהרחבה, בעתיד הקרוב).

 

אני בדרך כלל כותבת על דברים שאני אוהבת, זו הפריבילגיה שלי ככותבת שלא מחוייבת לגוף כלכלי זה או אחר. אני כותבת רשימות על אמנות כי זה מעניין אותי, כי אני רוצה לשתף אנשים במה שאני רואה, כי אני רוצה לתת במה לאנשים שעושים עבודות שאני אוהבת. אז למה אני כותבת רשימה מאוד לא מחמיאה על תערוכה של מוסד כמו בצלאל? תערוכה שביקרו בה כל כך הרבה אנשים? תערוכה שכתבו עליה ויחצנו אותה בכל מקום אפשרי?

דווקא בגלל זה. כי התחושה הכללית שלי בתערוכה הייתה של "המלך הוא עירום". ותחושה כזו, כאשר היא מתעוררת בתערוכת בוגרים של המוסד היוקרתי והגדול הזה – מעלה שאלות לגבי הסצנה האמנותית בארץ בכלל. ואני חושבת שזו שאלה שצריך לשאול אותה בקול רם.

 

קטלוג התערוכה

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

3 תגובות

  • Reply
    טלי
    05/08/2006 at 1:39 pm

    נדמה לי שגם יובל סער ויונתן אמיר חשבו כמוך, אם אני לא טועה הם כתבו דברים די דומים על התערוכה הזו.
    התחושה של זילות התרבות והתרופפות העומק וההשקעה החינוכית האכפתית לא פוסחת גם על המוסדות להשכלה גבוהה, וזה מצער. מפחיד, בעצם.

  • Reply
    אורה לב-רון
    05/08/2006 at 4:58 pm

    התערוכה, כמו האמנות בארץ, נבלעת בטרמינל בין סממני הקניינות והקניין. הרבה נדל"ן, הרבה שילוט שמזכיר מי בעל הבית. אה, ופה ושם מאוכסנים בוגרי בצלאל.

  • Reply
    אילן שריף
    05/08/2006 at 8:19 pm

    הכל נכון, אבל בנותי מאוד נהנו מהתערוכה. אחת מהן חזרה לשם שוב .
    והמוני האנשים מוכיחים לדעתי שיש שם משהו שהוא מעבר לגימיק.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות