ואין לך דבר שאין לו מקום - אליסיה שחף צילום | עיצוב |

ואין לך דבר שאין לו מקום

“אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר,

שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום”

(מסכת אבות)

זה הציטוט בו בחרה מורן שוב, שאצרה את התערוכה הקבוצתית “ואין לך דבר שאין לו מקום”, כהקדמה לטקסט הפיוטי להפליא שכתבה.

שמונה עשר אמנים מציגים, שבעה כותבים, חיים ומתים. טקסטים ודימויים שמדברים על אינטימיות ואובדן.

ועל חווית ההתרגשות מהמפגש היחיד ומיוחד, של אדם עם אדם. של אדם עם רגע היצירה, עם תוצר היצירה.

רגע היצירה, בכל סוג של אמנות, הוא רגע אישי. פרטי. רגע קסום ומיוחד, בו אמן מתרגש מהרעיון שהגה, פוגש את היצירה שלו, עובד על היצירה שלו.

איך ירגיש הצופה, בעודו מביט ביצירת האמנות, את הרגע האינטימי הזה?

המבט פנימה, תשומת הלב לכל דבר, היחס לכל דבר שהוא חשוב למישהו, כחשוב לך. היחס לכל אדם ככזה שזכאי למקום, לתשומת לב, להקשבה.

הרגע האינטימי הזה מתגלה בכל צופה בדרך שונה, במקום שונה.

אחת העבודות שנגעו בי במיוחד הייתה עבודתה של גליה גור זאב “אחרי הכל”. התמונה הזו, של הריק שנותר אחרי המוות, אחרי שהאנשים כבר לא בבית, היא תמונת זיכרון שאי אפשר למחוק אותה, אחרי שחווית אותה.

הסימנים של התמונות על הקירות, הסימנים שהותירו המעילים על הקולבים. עקבות חיים שמספרים על בחירות, על אהבות, על תנועות במרחב, על חיים שכבר אינם.

© גליה גור זאב

והטקסט של מורן כל כך יפה שאני מביאה אותו במלואו, שגם מי שלא יצליח להגיע לתערוכה יוכל לקרוא אותו. וגם לאחר שהתערוכה תרד אפשר יהיה לחזור אליו:

הזכות לאינטימיות

אין אדם או דבר או חי  או חפץ בעולם שאין לו ערך עבור מישהו, שאינו נחשב, שאין מישהו השועה אליו.[1]

זוהי הזכות לאינטימיות שעומדת לכל אדם ודבר בעולם: שזכאי לתשומת הלב, למבט, למחשבה אודותיו. שזכאי למקום בלבנו.

הרגע האינטימי שבו פנית אל דבר, פנית אל אחֶר, ופינית לו מקום בלבך, בתודעתך, בנפשך – הוא רגע של גילוי תודעתי-פיזי-נפשי.[2] רגע אינטימי של הכרה שבו נגלים שניים: המגלה והנגלה, אתה והאחר. שהוא חוויה אינטימית בינך לבינך, בינך לבין העולם, ובינך לבין כל הרגעים האינטימיים שיש והיו ויהיו לאחרים.[3]

יותר מכל אנחנו רוצים להגיע אל זולת, ושהזולת יעשה את דרכו אל לבנו. לפרוץ ולהבקיע מבעד למעטֶה המפריד בין אדם לאדם.[4] לפגוש, ולהתנגש, ולגשת, אחד אל לב שני, אחד לאחר.

המסע אל האחר, פיזית תודעתית ונפשית, מתכוון מהפְּנים החוצה: אתה חייב להביט פְּנימה, כדי להבין שמי שאתה פוגש במבָּטך החוצה, גם הוא, כמוך – מביט פְּנימה. וכשאתה מודע למבט הזה – אתה לוקח בחשבון [5](regard) את האחר. וראיית האחר היא כוח המניע אותנו מחוץ לעצמנו.[6]

זוהי העמדה האתית של תשומת הלב. וככל שהיא אינטימית כך היא נדיבה.

הרגע האינטימי הוא רגע של עוררות פיזית-נפשית-תודעתית. אתה נרעד לגילוי: אתה מרגיש את שיווי המשקל שלך כדי לשמור עליו.

זוהי חוויה נכספת, אבל לא נשגבת ובלתי מושגת – אלא אפשרית. היא כאן ובכל מקום, והיא עכשיו ובכל רגע. חשבו על מוסיקה: בַּכּול מוסיקה. העולם אינו פנוי ממנה. ובכל רגע נושר עלה תמים מעץ, אלא שלא בכל רגע עיננו פקוחות ולבנו חָפֵץ.[7]

והרגע הזה כמוהו כאושר. ואושר כמוהו כנס. ישנה השתוקקות אליו וישנה אמונה בו – ולפעמים הוא נגלה.

בחפץ לב

ובתערוכה, על ארבעה קירות לבנים, מתגלה ונחבאת תנועה בתוך לבן, ומאבקים של אפור עפרון מפלח נייר, והֶד פַּס-קול מפלח מרחב. העיניים והגוף עוקבים אחר התנועות, ולב חָפֵץ יפגוש בהן – לגוף וללב יש אוריינטציה מטאפורית. יש להם נטייה/כמיהה/געגוע אל דברים:[8] הלב משתוקק אל שביל דרוך בעשב, אל רִבּוֹא לבבות פרחים (אברהם פסו), אל דיוקן פנים חרוטות כטביעת כף יד (רות שלוס), הוא נדרך אל סימנים מסימני הזמן שטבע בגד בקיר (גליה גור-זאב), הוא מפלח את האוויר כסכין וכציפור (שוש קורמוש), הוא ממריא ונופל ומאיץ כפַּס (נעמה מילר, תהילה לוי, קורמוש), תיבת התהודה של הריאות מגיבה להד ההמון העולה באצטדיון (הלל אהרוני) ולאַמְבִּייָנְט[9] "התקווה" המצטבר בחלל (יואב וקאי בן דוב), ונפערת נוכח דממת קיר פעור ומט לנפול (טל אמיתי) ודממת כסא רוטט ריק (אביבה אורי), והלב מפרפר ככדור שסיכה נעוצת פרפר נעוצה בו (רותם תמיר), נכסף אל נוף חלום (הילה עמרם), נוגע בדברים עצמם (רענן חרל"פ, אילי לוי) ולא בדמויָם, ניצת לסודות נגלים מתוך יומן (מרב שין בן-אלון), נרעד למילה האחת ולהִדְהודה (מאיר אגסי), נדרך וקד  ברוח כעץ, כעצמו (אלכס ליבק).

לפגוש את זולתך

העילה לכנס קהל לתערוכה היא לעורר אותו לחוויה של רוממות רוח כזו שיש לאמן בשעה שהוא הוגה ועמל על יצירה. אז ושם (עכשיו וכאן מול היצירה) פוגש הקהל את תשוקותיו של האמן.

טקסט, טבע ומוסיקה

אינטימיות מעוררת ומרוממת ומרעידה כמו שיש בשעת קריאה, היא התֶּמָה, הכוונה והאפקט, שאליהם שואפת התערוכה. חוויית הקריאה כמוה כגילוי סוד. כשאני קוראת אני מסתודדת עם הכותב, מסתודדת עם עצמי, מסתודדת עם קורא אחר. עכשיו זה רק מה שבינינו – שותפות מילים, מחשבה, שפה, ידיעה, תובנה, תשוקה. ישנו גילוי. ישנה הכרה. וכשאני מגלה דבר, לומדת, מבינה – אני קרובה יותר. קרובה לעצמי. קרובה לאחר. קרובה להבין. ועל כך אני מכירה תודה.

ותודה נאמרת בציבור כדי שיכירו בה.

וראו בקטלוג טקסטים של אדם ברוך, אריאל הירשפלד, דרור בורשטיין, פר פטרסון, עמליה רוזנבלום, גילי דנון.

אינטימיות כזו נקרית לנו בשעה שאנחנו מזהים ומזדהים (מזהים את עצמנו בדבר) ומרגישים שאנחנו נמצאים במקום הנכון. כשתחושת השראה מַבְליחה לתוכנו נוכח היזכרות, נוכח משפט מתנגן בדיוק, ניגון דיבור, רוח מסוימת, ריח מסוים, כשנפקחים לטבע וכשבאה מוסיקה…


[1] 'שעה' (מלבד יחידת זמן) היא גם: שם לב, הבחין, הקשיב, שמע לתפילה, נענה, התחשב, הבין ללב, התעניין, העריך, קבּל

[2] גילוי פיזי-תודעתי-נפשי: הוּסַר מעטֶה (פיזי), זוהרת תובנה (תודעתי), רגש ניעור (נפשי)

[3] ומומלצת קריאה אצל דנה אמיר, 'על הליריות של הנפש', הוצאת מאגנס והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2008

[4]מעטֶה יש רק לבעלי תודעה. לַעולם אין מעטֶה. הוא כאן ומוכן ומזומן

[5] המבט = Le Regard, The Gaze. ו- regard זה גם להחשיב, לכבד, להוקיר

[6] לוינס, סארטר

ואין לך חפץ שאין בו חֵפֶץ שהרי הוא נחפָּץ  [7]

זהו הארוס האפלטוני: תשוקת הנשמה מניעה אותה לכיוון הדברים הנעים (אפלטון, קראטילוס)[8]

= פס קול רוחש בחלל, מוסיקה אטמוספרית  אמביינט [9]

מורן שוב

* * *

התערוכה מוצגת בבית האמנים בתל אביב עד ה- 20 לחודש

פורסם ב"במחשבה שניה"

Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    יאיר
    19/06/2010 at 10:16 am

    נכון מאוד

  • Reply
    גליה
    19/06/2010 at 11:23 am

    תודה!

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות